כמו גדולה, ישבתי ודיברתי איתה.
שעתיים רק ישבנו ודיברנו.
סיפרתי לה הכל, על הכל מהכל. ניסיתי להסתיר את הקטע של הב"פ, לדבר על כולם כעל חברים מהעיר סתם,
ובסוף- ממש בדקה האחרונה של השיחה, כשכבר עמדנו לקום וללכת- הוצאתי את זה עד הסוף.
לצערי התחיל לי שיעור ספרות [שמהמשכו אני מבריזה בזה הרגע] אז לא סיכמנו עד הסוף את הנושא.
והגענו למסקנה שאני צריכה לשבת עם עצמי ולהסתכל על זה מפרספקטיבה עליונה יותר.
של מה אני רוצה בחיים, לשבת ובשיא הכנות- בלי גחמות של הרגע- להחליט באמת מה זה טוב ומה זה רע, רק לברר עם עצמי מה הציפיות שלי מעצמי בחיים האלו ומה יהיה טוב וישאר טוב גם לעתיד שלי.
היא אמרה שאני צריכה מישהו שילך איתי דרך כל זה.
היא כל כך מדהימה. איך היא ידעה לנסח את זה ככה?
אין אף אחד שעובר איתי הכל.
חשבתי שאולי יש כמה- אבל אחת לא דתיה, אחת לא קשורה לעיר בשיט, וכולם בדיוק אותו הדבר- בסופו של דבר אף אחד לא הולך איתי דרך הכל.
היא אמרה שהיא תנסה, שהיא יכולה ללוות אותי, לנסות להדריך אותי ולודא שאני בסדר. אבל אני לבד פה וזו בעיה גדולה ששתינו מודעות לה.
אולי בסופו של דבר הכל יגמר לטובה.
אני יודעת שהכל נשמע נורא גדול כרגע... מסוג הפעמים שיש לי הארות עם עצמי ואז אני שוכחת מהן תוך יום. כמו להגיד "אני פותח דף חדש". הרי כולם יודעים שאין בולשיט גדול יותר.
אבל כרגע אני צריכה להחליט את ההחלטות הטכניות הקטנות, ואני מקווה שכל אלה יחברו בסוף למשהו גדול יותר, לדרך חיים נכונה.
עם האוכל אני כבר מסתדרת. תודה לאל שהנושא הזה ירד מהפרק. סיפרתי לאנשים על הל', שהפסקתי עם זה בכלל, ואני אוכלת מסודר ובלה בלה. שקט עם הנושא הזה כבר.
עכשיו אני צריכה לטפל בפרטים שוליים אחרים. להחליט מה אני עושה אחרי צהריים, להחליט שאני לא מעשנת ככה וככה ולא אכנע ללחץ חברתי ואשתה פה, ולא אחרוג ממנהגי הדתיים בשביל אף אחד וכל אלה.
אולי זו טעות שאני כותבת הכל פה בבלוג, אבל אני רוצה וצריכה את זה. וכל האינטרנט עכשי וידע, אבל שיהיה. כבר אין הרבה מה להסתיר.
ההורים שלי, מצד שני.
פתאום הבנתי איזה מין חור גדול ושחור צמח לו שם.
היא רצתה שנדבר איתם איכשהו. היא אמרה, ובצדק- ששתינו יודעות שבסופו של דבר אני אאלץ לדבר איתם על הכל. אני לא יכולה להשאיר אותם מחוץ לעסק לנצח.
למרות שכרגע די נוח כשהם בחוץ.
נוח? על מי אני עובדת. כל כך קשה לי עם זה. אני מתה לדבר איתם על דברים אבל אני לא מסוגלת נפשית, אני פשוט לא.
לא הבנתי שזה מהווה בעיה כזו גדולה עד עכשיו בערך, כשקלטתי כמה מעט אני מוכנה לספר להם. כלום בעצם.
שאלתי אם זה אמור להיות ככה בסוף, אם הורים נשארים בכל מקום מחוץ לעסק בחיים האמיתיים, אם זה נכון אצל עוד אנשים שההורים מגדלים, ומה שאנחנו מחזירים להם זה נחת מעזרה בבית וציונים טובים, אבל החיים האמיתיים מחוץ לבית. היא אמרה שלצערה זה קורה הרבה, שאולי ככה באמת החיים.
אבל כשדיברנו זה גרר כל כך הרבה נושאים, ופתאום התבהר קנה המידה של הבעיות שלי.
יש לי כל כך הרבה דברים לא פתורים, הכל מסתבך אחד בתוך השני.
"זה כאילו את מדוושת באופניים שנשארות במקום, ובינתיים זה רק מסבך אותך עוד מסביב". נכון. כל כך נכון.
ולא בכיתי כל השיחה, למרות שהתחשק לי. אבל אני צריכה להיות ילדה גדולה וללמוד לטפל בבעיות ובחיים שלי.
"נו, אז עם כל זה על הראש, מה הפלא שאני נכשלת פתאום בכל המבחנים?"
"צודקת. באמת אין פלא. הכל כל כך מסובך."
היא הבינה והייתה שם.
וסיפרתי לה הכל. וזה מרגיש מוזר, זה ירגיש מוזר להסתכל לה בעיניים כל יום עכשיו, אבל זה הכי טוב שאני יכוהל לקוות לו. שהיא תעזור לי.
שהיא תחזיק לי את היד כשאני אפול, שהיא תדריך אותי ותראה לי את הדרך, שהיא פשוט תקשיב.
היא מבוגרת ויש לה ניסיון והיא תומכת וזה נפלא.
אני כל כך מקווה שיהיו לי את הכוחות הנפשיים עכשיו.
שתינו הסכמנו על זה שאני צריכה כל כך הרבה כוח נפשי בשביל לעשות את כל ההחלטות האלה. שאני חלשה ומפוחדת, ובעיקר מאוד מבולבלת ומסובכת בתוך הכל.
אם אני אצליח לעבור את כל האתגרים שההמשך הזה יציב לי, זה יהיה מדהים.
הכי קשה יהיה לנתק את זה. אני לא רוצה, וגם אם הייתי רוצה- לא מסוגלת.
אני לא חושבת שזה הכרחי כרגע. ולכן זה ימשיך בדיוק אותו הדבר, אבל אני אנסה בכל זאת את השני. דיברתי על זה איתו.
אבל הרבה דברים אחרים ישתנו. אני מקווה. [אני מקווה לטובה, בכל אופן]...
בהצלחה...
עריכה:
אני כל כך עייפה.
לדבר עם אנשים זה מעייף. לריב עם אנשים זה עוד יותר מעייף.
לדבר עם אנשים שאין לי כח לדבר איתם זה הכי מעייף, בעיקר כשאני כבר עייפה מעצמי ומכל הבעיות האלה.
בא לי לחיות כמו אנטיפטית, לשכוח מכל העולם פרט לכמה אנשים בודדים שתמיד יהיו איתי ולא משנה מה.
בא לי להיות כלבה אבל לא במובן הביצ'י, פשוט להיעלם. שכל העולם לא יהיה קיים יותר, רק אני.
אני יודעת שאני מקצינה פתאום את כל הבעיות שלי. אני יודעת שהדבר היחיד שאני עושה כרגע זה לחפור עליהן.
אבל בא לי להתעסק איתן כל כך הרבה עד שהן יעלמו.
נמאס לי מבצפר, שאני צריכה לעשות כלכך הרבה עבודות ובסוף לא עושה כלום. אני לא יכולה להמשיך ככה, בסוף המגנים שלי ישאפו לאפס.
כל מה שאני רוצה זה לישון המון, לדבר עם אנשים שאני צריכה ללבן איתם עיניינים- רק כדי לוודא לאן העתיד שלי מתקדם,
לקנות פה ושם בגדים שאני צריכה, וזהו.
לא רוצה ללמוד למבחנים, הכי בעולם לא רוצה להגיש עבודות,
ולא רוצה לספק תמיכה לכל החברים המוכים שלי שצריכים להישען עלי, כי אין לי יותר כוח.
אני מצטערת. אני מנתבת את כל הכוחות הפנימים שאני יכולה עכשיו לתוך תוכי.
או לפחות הייתי מנסה לעשות את זה, אם הייתם מניחים לי בשקט.
אני צריכה את הכוחות האלה, אני חייבת שיהיה לי כוח לעצמי. אחרת אני אתפרק.
ומספיק מעייף אותי לנסות לשמור על שפיות, ומספיק מעייף אותי להיות אנוכית. מה לעשות, עכשיו בא לי להיות אנוכית ועכשיו אני חייבת להיות אנוכית.
ואתם ממשיכים לנסות להיות חלק מהעולם שלי, כשכבר בקושי יש בו מקום.
איך בנאדם יכול להחזיק על הכתפיים מאה אלף חברים עם תסבוכות, כשבקושי יש לו ראש לעצמו?
איך אני אמורה להמשיך להיות חברה של כל העולם לפני שאני חברה של עצמי?
תעזבו אותי בשקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
