פצעים ונשיקות

נמאס לי להיות עצמי.

נמאס לי להיות כל כך כבדה מנטאלית, אני בספק אם יש עוד הרבה אנשים שמתלוננים יותר ממני... חוץ ממורן [כן, אני כלבה].

אני לא אוהבת את זה בכלל, ולו רק כי אני יודעת שאנשים אחרים בטח מתשעממים בסופו של דבר.

כמה אפשר לסבול להיות עם בנאדם שלא מפסיק לחפור על כל מיני מצבים שהיה לו קשה, כמה אפשר לסבול בנאדם שרק מברבר על איך הוא הרגיש פה ואילו תובנות מדהימות היו לו פה?

כשמתקשרים אלי ואני רק מדברת על איך הפסיכולוג גרם לי להבין את זה ואת זה,

כשאני עונה בפורום וכל התשובות שלי למשחקים עולות בחפירות ובדיכאון על אלו של מורן,

מה יגרום לאנשים לחבב אותי לאורך זמן?

וכשאנחנו לבד.. וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה לנסות להתפרק קצת ולהוציא הכל החוצה, כל הזמן מבואסת כשרק אפשר...

כשאנשים שואלים במסן "מה שלומי" [כמובן אחרי שהם ראו את התגובות המבואסות והכותרות שלי בכל מקום], אני נלחצת שאני שוב אתחיל לחפור ולשעמם כבר, ואז אני עונה תשובות מתחמקות ומעצבנות כאלה כמו "יהיה טוב". ושוב דואגת כמה אני נשמעת כמוך אולי. כמה אני נשמעת כמו הצל שלך.

אלוהים, זה כל כך מעצבן. נמאס לי להיות המדוכאת בחבורה. כולם כל כך אוהבים ופורחים והבעיות שלהם זה סטייל "אני צריכה ללמוד למבחן", "חברה שלי הבריזה לי שוב", "אני שמנה", כל אלה... ואני חושבת לעצמי, "מה הבעיות שלי?"

טוב, תכלס, זה לא שהבעיות שלי כאלה שונות. מה שמציק לי בעיקר זה העומס הנפשי שאני יוצרת לעצמי כשאני מנפחת את הבעיות שלי מעבר לכל פרופורציה.

אפילו הפוסט הזה מנפח, אבל כל עוד רק איזה שנים-שלושה אנשים יהיו מסוגלים לקרוא אותו זה עוד בסדר. [על מי אני עובדת, רק בנאדם אחד קיבל אישור וממשיך לקרוא.]

אקיצר, נמאס לי לחפור על כמה אני מאוהבת ומתגעגעת וכמה ההורים שלי אמרו ככה ועשו ככה, וכמה אני מתמוטטת פה וכמה מתפרקת שם.

ונמאס לי לתרץ את ההתרחקות שלי מכולם בזה שקשה לי נפשית ואני צריכה להתרכז בעצמי, כי זה רק גורם לי להיות אנוכית ולהתרכז בעצמי עוד יותר. ולהיות כלבה, כמובן, אבל את זה כבר הבנו מראש.

איך נפטרים מכל זה? איך אני גורמת לעצמי להיות קלילה יותר ולראות את צד הטוב בחיים?

ומעבר להכל, אני ממשיכה לכאוב. זה מה שהכי מרגיז. עזבו את זה שאני חופרת לכולם, מילא אם הייתי אומרת "חפרתי, די" ומפסיקה, אבל גם זה לא יקרה... כי ממשיך לכאוב. אני כל כך מתגעגעת שזה חולני. אני כלכך לא מפסיקה לחשוב עליך שזה מדהים.

ולא, זה לא שאני נזכרת בך כל רגע. זה פשוט שמעולם לא שכחתי אותך. את תמיד יושבת באיזו פינה קטנה של הראש שלי, תמיד שם. אני תמיד מודעת אליך, את צרובה עמוק בכל דבר שאני עושה. גם אם אני לא מריצה את השם שלך שוב ושוב כשאני נושמת, גם אם אני לא מהרהרת בקיום שלך כל שניה... את פשוט לא יוצאת לי מהראש. פשוט נוכחת כל הזמן.

ואני משתגעת. אני מרגישה כמו בלה ב-new moon, עם החור הזה שכואב בקצוות שהיא כל הזמן מתארת.

ומצב הרוח שלי משתנה לפיך, תלוי בכמה אני עייפה באותו רגע.

ארג.

ואין לי כוח להמשיך להתלונן על כמה רע. אני רוצה להיות קלילה כמו כולם, לצחוק עם כולם בלי לרצות לברוח באמצע ולעורר דרמה כי לכולם טוב,

אני רוצה להיות איתה במערכת יחסים בלי לרצות לברוח בריצה כל פאקינג שתי שניות,

אין לי כח להמשיך לקנא בך שאת מרגישה דברים אליה ובגלל זה לסלוד מכל זיק של רגש מסכן שמצליח להתעורר בי - רק כי זה פחות ממך.

חלאס.

איכסה, דוחה שכמוני.

ודווקא עכשיו כשהחלטתי שאולי אני לא נראית עד כדי כך מזוויעה- נדמה לי שיש לי נתונים בסדר, אני פשוט ממש שמנה והעור שלי מגעיל אפילו אותי.

אבל אולי יום אחד אני אראה טוב.

ואוף.

מתי יהיה כבר שקט?!

היום אמא ליטפה אותי. עשתה לי נעים בגב, מתחת לסוודר, כמו שהיא הייתה עושה פעם כל הזמן. ורק אלוהים יודע כמה התרפקתי על המגע הגנוב הזה, האהוב הזה.

כמה הכל מעוות.