פצעים ונשיקות

הלוואי שזה היכ כאב פיזי.

וכל כך התגעגעתי לכאב המתוק הזה, הקטן הזה, אבל זה לא מרגיש אותו הדבר.

פתאום זה קיבל משמעות שונה, מיותרת.

וחבל.

הלוואי שזה היה כאב פיזי.

הלוואי שהיה לי את החור ההוא, החור של בלה סוואן, שהיה כואב ונותן לי קצת מנוח.

אבל כשזה כאב נפשי כלום לא יכול להקל.

כשזה כאב פיזי אפשר להתלונן, להרגיש את זה ולהתעלם בעזרת זה מכל המחשבות שאוכלות אותי. כשזה כאב פיזי אפשר לקחת כדור, אפשר להירפא. זה מגליד ונעלם.

אבל לא, כשזה ככה- אין מנוס. רק רגש שממשיך לצרוב מבפנים, אבל לא יותר.

זה לחשוב - ולברוח, או לפחות לנסות לברוח. זה להיזכר - ולהידקר מבפנים, אבל אין שום דרך להימלט באמת.

כשזה פיזי... זה מובן יותר. מקובל יותר. הכאב נסבל, כי אחרי הכל זה רק כאב פיזי ואפשר להתרגל. אפשר לחיות עם זה ולהתעלם קצת, או פשוט לקבל מין קהות כזאת בקצות העצבים ולא להרגיש.

אבל כשזה רגש, מה מונע ממני להפסיק להרגיש את זה?

הצילו...

עריכה:

החלטתי שכשאין מנוס מהכאב הנפשי,

צריך פשוט לדקור אותו עד שימות, או עד שיתמוססו החושים והקהות תשתלט. עד שכבר לא ארגיש.

ודוקרת, ודוקרת, ודוקרת.

כמו שאת כשאת פורשת כנפיים, שוב.