שיש לי כל כך הרבה מה לכתוב, ושומדבר לא יוצא.
יש לי כל כך הרבה להגיד. כל כך הרבה מחשבות. והמוזה המחורבנת לא תבוא, זה לא מסוג הפוסטים שאפשר לכתוב יפה.
ובעיקר אחריך, בעיקר אחרי שראיתי כמה מדהים את כותבת. איך אפשר אפילו לנסות להשתוות לזה? איך אפשר לנסות לפרוק כשכל דבר יראה כמו זבל לרגלי הכתיבה שלך?
נדמה לי שזהו. שאין יותר.
אני רואה פוסטים ישנים, ומופתעת מעצמי. ראיתם בכלל מה הלך פה פעם? בחודשים האחרונים?
פוסט עצוב, פוסט שמח. מין שגרה שכזאת. נפילה, ואז משכתי את עצמי למעלה בציפורניים. עוד נפילה, ושוב, להיאחז בשיניים.
וזה נורא, זה פשוט נורא שכבר לא בא לי.
אני חסרת אונים פה.
זה כאילו איבדתי את הכוחות שהיו לי. אולי זה בגלל הפסיכו. הפקדתי את כל כוחות הנפש שלי אצל מישהו אחר, בתקווה שהוא ירפא ויתקן הכל. הפסקתי לסמוך על עצמי, שיחררתי את רסן השליטה העצמית המבוקרת והנוקשה שהייתה לי.
אפילו כשאיבדתי שליטה ונסחפתי, ידעתי מה אני עושה ואיך אני אמורה להתקדם. אז ידעתי מה לעשות ומה יבוא בהמשך.
ועכשיו? נאדה. אני לא יודעת לאיזה כיוון אני הולכת.
אני יודעת במעורפל מה יכול להוציא אותי מהבוץ, אבל כל החושים שלי סותמים את הכיוון הזה. כל כולי אומרת "לא".
חוץ מהקול הקטן הזה שבא בלילה, ונעלם ישר בבוקר. הוא לוחש לי,
"צאי, ומהר. תוותרי על הכל ותברחי".
ובאמת בא לי לברוח, באמת שכן.
לעזוב הכל, להרים ידיים. להניח שעוד כמה חודשים אני אהיה נקיה, מרופאת, ואז אוכל לחזור ולשחק בעולם הזה שלכם.
אבל בינתים אני צריכה קצת סלוטייפ וזמן להדביק חזרה את כל החתיכות. הו, וזמן למצוא אותן ולאסוף את כולן. את כל השברים.
אני כבר לא יודעת איך השברים הללו נראים.
מה נשאר לי בכלל? מה אני? מה אני עושה?
אני מטומטמת. כלכך. אני משחקת באש, רואה את הידיים שלי נשרפות, ותוהה מה לעשות ואם להמשיך או לעצור, ואיך בכלל לעצור.
אני השפויה יחסית מפעם הייתה בטח רצה ומביאה מים. מנתקת את כל מקורות האש הנכונים, מתחפרת בתוך עצמה עד שהכוויה הייתה נעלמת ומתמוססת. גם אם כואב בדרך.
אבל אני של עכשיו? מי אני בכלל, מה זה השבר כלי הזה שמקליד פה?
איבדתי את החיים, את השליטה ואת כוח הרצון. כוח הרצון שלי אפסי עכשיו.
אני ממשיכה ועושה דברים ומקבלת החלטות רק כי הן מידיות וככה עושים וככה הורגלתי, וככה הדחפים שלי צורחים. אני לא מקבלת החלטות שנכונות ובריאות לי, או שבכלל מתאימות לי אפילו קצת.
את מדהימה וזה הורג אותי מרגע לרגע.
את יותר טובה ממני בכל תחום בחיים האלה. את יודעת כמה קשה לחיות כל הזמן לצד אנשים שיותר טובים ממך?
מילא אם היה לי משהו להיאחז בו. לדעת שאני טובה בו ואף אחד לא יקח את זה ממני. אבל את עולה עלי בהכל, וזה מתחיל להשפיל.
אני נשחקת מרגע לרגע, מתפוררת עוד בשוליים שעכשיו מהווים כבר את כולי.
תראי מה עשית לי.
תראי איך שינית אותי. איך הפכת אותי לבנאדם מחורבן. ואיך שאני כל כך שונאת אותך, את לא מבינה.
הכל בגללך... לא. הכל בגללי. את לא אשמה שככה אני.
את לא אשמה שנפלתי. את רק הבאת את הכל איתך, ואני קיבלתי בזרועות פתוחות, רצתי הישר לתוך המלכודת.
"את מכניסה ראש בריא למיטה חולה" - היפוקריטית שכמותי. אני עשיתי את זה כבר אז.
וכל רגע אני יכולה להפסיק, אני פשוט לא מוכנה. לא מצליחה. אני מתה מבפנים... לא, זה יותר גרוע.
אני קבורה מתחת לעצמי.
יש איזו עדי אחת, עמוק שם בפנים, עדי אחת שצורחת ודופקת על קירות הכלוב שבו היא אסורה, מקורקעת. יש איזו עדי אחת, מורעבת מחולשה, אומללה שקולה מוחנק, והיא קיימת שם עמוק בפנים, לאחר שאיבדה את כל כוחה.
ואני? כל מה שנשאר ממני זה קליפת השום.
רק קליפה. הרצונות האמיתיים שלי וכל השכל הישר והכוח הפנימי קבורים להם שם עמוק בפנים, יחד איתי. וממלא המקום החיצוני סתם ריק.
זה כזה מעפן, לגלות שלא נותר כלום.
הייתי מתנתקת, אבל אין לי כח לזה.
והייתי צורחת עליך שאני שונאת אותך ותראי מה עשית, ואיך את מעיזה לשבור ולא לשלם? איך את מסוגלת?? לא אמרו לך כבר, "שברת שילמת"?!
הייתי נפרדת ממנה, אבל אני מפחדת רצח. מפחדת כמו פוסטמה, ומהסיבות הלא נכונות.
אני כבר לא יודעת לאן לפנות. מה לעשות עם עצמי.
אני משתגעת ואין דרך החוצה... רק אני יכולה להוציא את עצמי החוצה. אבל איך, אם אני כבולה ואסורה בשרשראות ואזיקים עמוק בפנים?!
הצילו. איך יוצאים מהבור הזה?
אנשים כאלה עיוורים לפעמים.
ובא לי לבכות את החיים שלי כאני אומרת את זה בשבילך,
אבל-
לילה טוב, שפיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
