פצעים ונשיקות

מתחשק לי לצאת החוצה לשדה, לצעוד יחפה, אוורירית, קלילה ומשוחררת. שמלה לבנה כזאת.

אני רוצה לשמוע את ציוצי הציפורים, לטעום את האוויר בגמיעות צורבות, לחוש את הרוח מלטפת אותי בעדינות, לוחשת במילמולים המתפוגגים בטרם נשמעו באמת.

אני רוצה לראות שמיים. יקום ענק, מטורף ותכול, עם עננים השטים להם בשלווה, חסרי דאגות. עננים שירחפו על הרוח הקלילה, ישטפו את השמיים בנגיעות מכחול עדינות פה ושם, ויחליקו שלווים אל קצה האופק ומעבר לו.

אני רוצה לגעת, לדעת, להרגיש חרקים קטנים מזמזמים את חייהם בנינוחות, לא מודעים בעצמם לעולם שהם חלק ממנו.

לצעוד יחפה, להרגיש עד עמקי נישמתי ולשמוע את רחשי הזרדים המתפצפצים מתחת לכפות רגלי, בין אצבעותי.

אני רוצה לפרוש ידיים, כנפיים, כמה רחב שרק אפשר- ולדאות.

לעמוד במקום, ולדאות.

לנשום עמוק, לשאוף לקרבי את כל העולם הזה. הטבע הזה. החופש הזה. ולשחרר.

לא מצאתי אף תמונה שתתאר את ההרגשה. אבל אלו קרובות.