פצעים ונשיקות

יורדת מהאוטובוס, מחייכת, נותנת לרוח הקרירה והנעימה להתבדר בשערי, להרחיק אותי מפני.

ספונג'ה, המוזיקה רועמת, ואני שרה ורוקדת עם המגב, נהנית.

ומפחדת להגיד "טוב לי"... כי מפחדת מהנפילה.

אבל חביב.

עריכה, מוצ"ש:

אמרת לי פעם, "החיים שלי תמיד במגמת עליה. מכל מצב שבו טוב לי אני יכול רק לעלות גבוה יותר, המצב בשבילי רק משתפר. אני מסדר את זה ככה שהחיים שלי רק ישתפרו מנקודה לנקודה... הכל תלוי באיך את מסתכלת על החיים ומה את מנסה לעשות מהם".

אני כלכך יכולה להבין מאיזו נקודה אתה מסתכל- פשוט לעולם, לעולם לא להיכנע לדיכאון. זה כלכך מדהים ומטורף, פשוט להחזיק את הראש למעלה כל הזמן, כל הזמן להסתכל ישר וקדימה ולעולם לא להרשות לעצמך ליפול. וגם אם נופלים לא מסתכלים למטה.

אבל אני מפחדת שלא להצליח. אני מפחדת להגיד לעצמי שטוב לי,

כי אני מפחדת שיתברר שזו רק אשליה, שהכל יתנפץ לי בפרוץ והרסיסים רק יכאיבו יותר. אני מפחדת שמישהו שם למעלה יחליט שלא רע לי מפסיק פתאום, וידפוק אוץי.

לא, אני לא מפחדת מהמישהו שלמעלה, בעצם. אני מפחדת מעצמי. אני מפחדת לא להצליח לשלוט על זה,

לחליט שאם פתאום טוב לי אז אני יכולה ללכת ולעשות שטויות בלי חשבון כי ממילא כלום לא כואב.

ואני מפחדת ליפול שוב, זה הכי מפחיד אותי. אני מפחדת להפסיק להיות זהירה, לאבד שליטה עצמית ולשחרר קצת שוב את הרסן. לאבד ריכזו לרגע... והופס, ליפול חזק שוב ולהתחיל את כל השיקום מההתחלה.

זאת גם הסיבה שאני לא עוזבת את הפסיכולוג, זאת גם הסיבה שאני לא מתרוצצת ומספרת לכל העולם כמה טוב לי עם עצמי.

זאת הסיבה שאני מפחדת בכל זאת להיות לגמרי לבד והכל.

אני חייבת לשמור על פרופיל נמוך ולהישאר זהירה,

עד שאני אהיה בטוחה 100% שהשתלטתי על עניין הגישה ושמכאן אני רק מתחזקת,

עד שאני אהיה בטוחה שבאמת טוב לי ושאני לא חיה באיזה סרט מצוץ.

ואת, את אומרת לי שהכל עניין של גישה.

שאם אני באה מראש בגישה חיובית כלום לא יוכל להפיל אותי ממנה... [אני יודעת שאני קצת מעוותת את מה שאת אומרת, אבל זו הכוונה, לא?]

את מנסה להראות לי כמה שאם אני רק אחשוב חיובי ואהיה חזקה בקטע הזה, הכל ישאר במסלול החיובי.

ואני יודעת, אני כל כך מסכיהמ איתך.

הכל תלוי בי, לגמרי.

אני אני אחליט שטוב לי- יהיה לי טוב, פשוט כי ככה.

כי כבר ראיתי את הניצוץ הזה שמוציא אותי מהסרט של הדיכאון, כבר באה לי ההארה הזאת ששלפה אותי בבת אחת מכל החרא.

אבל אני מפחדת שאני חלשה מידי כרגע, ושכל מעידה קטנה תגרור אותי חזקה למטה, לדיכאון הקליני הזה ולחושך המסריח.

אני מפחדת שהרצון שלי לגישה חיובית לא חזק מספיק.

אני יודעת שאני כרגע באה בקטע של הגישה...

זה מתבטא בדברים הקטנים, בהחלטות הכי קטנות שלי- אבל זה עניין של גישה שונה לגמרי.

המוזיקה שאני בוחרת במאמץ לשמוע, הדברים שאני בוחרת להגיד, מצבי הרוח שאני מרשה לעצמי להיכנס אליהם, ותגובות שלי כלפי מצבי הרוח של אחרים- כל אלה מבטאים את הגשה החיובית שאני צוברת.

אבל זו הנקודה... אני צוברת. עדיין לא בטוחה בזה לגמרי.

כשאני אהיה בטוחה לגמרי שאני על זה, יהיה טוב. והפעם באמת...

אני פשוט מוכרחה להמשיך ולהיות חזקה, וזה באמת נחמד לשם שינוי שדברים נראים טוב יותר