רק עכשיו אני מבינה את המשמעות, ובאמת.
אבל אני לא חושבת שלהיות חופשי זה באמת להיות לגמרי לבד.
פשוט צריך לדעת להיות לבד... עם מישהו אחר. לחלוק את עצמך עם מישהו, אבל לא לתת את כל מה שיש. לא לגרום למישהו האחר להיות כל מה שיש.
לא להפוך לצל שלו.
זה מה שהופך אותך למשועבד... ללא חופשי.
ואם אתה יודע להיות אדון לעצמך, ולחיות עם עצמך, ופשוט להוסיף על זה עוד אהבה לעוד מישהו מלבדך- אז אתה חופשי.
ומאושר.
וככה פתאום, נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה.
ישבתי ואיפרתי אל מחוץ לחלון ברמזור, שקועה בפרטים השיטחיים ביותר בעולמי,
כשלפתע נכנסת.
התפרצת, ליתר דיוק.
התנגשת בחוזקה בפגוש האחורי, יוצר קולות גריסה מזוויעים שמנערים אותי משרעפי.
צופרת ומקללת את החיים כך שכל העולם ישמע, בעטתי את דרכי החוצה מהמכונית כדי להסתער עליך, הישוב מבוהל במושבך כמו עכבר רועד.
"אני... אני מצטער מאוד", קטעת בגמגום מתנצל את רצף הזעם המתלהם. "לא התרכזתי כל כך... אני- אני חושב שבדיוק נשבר לי הלב".
זה הפתיע אותי. תפס אותי לא מוכנה.
אחרי שתיקה קצרה מצידי, מהוססת ותוהה, פציתי שוב את פי.
"החיים קשים, מה?" נפלט לי, ספק מרירה ספק מרחמת.
זוכר את השיחה ההיא, המבולבלת והמשונה מכל השיחות שהיו לי עד אז?
שנינו ישובים באיזו מסעדת פועלים זולה, נטושה ונידחת, אובדי עצות- על מה בדיוק דיברנו? על הפיצויים שתיאלץ לשלם, על המוסך שלי, או על הכלבה ההיא שהרסה אותך וגזלה כל נשימה שלך לעצמה?
וכמה טיפשה שהרגשתי אז, מחשבותי המבולגנות מתרוצצות בלי סדר, נותנת לך את המספר שלי ואת מספר הרכב שלי, בצירוף מבט משמעותי הרבה יותר מהנדרש בסיטואציה. כמה מבולבלת הרגשתי. כועסת? מרחמת? מתגמדת, אולי.
ואז, בשלב מאוחר יותר, כשהלכנו ביחד ברחוב, אני תלויה על זרועך ומאושרת, קורנת,
מרימה אליך מבט שכזה שאומר, "נכון שטוב לנו? תראה כמה מוזר ונחמד"...
הבלון ההוא שקנית לי קשור לזרועי ואני מרגישה כמו ילדה קטנה לפתע,
ואתה עם המעיל שמתנופף סביבך ברוח הקלה מרגיש לי כל כך מבוגר, אחראי, שבור מהחיים... מותש, מיוגע.
והורדת אלי מבט מצועף, פתאום צעיר ב10 שנים לאחר שפגשת במבטי. קליל יותר, מרחף.
מצטחק, וחובק אותי ביתר עוז. אבל משום מה, עדיין שקוע במחשבות על איזו מציאות נפרדת, נסתרת, הזויה.
וכמה נוסטלגיה צרובה בפיסת זיכרון אחת, בסיגרה אחת אל תוך הלילה.
נשענת על מעקה המרפסת ובוהה באורות העיר הנוצצים והמעושנים. ומרוב אורות כבר לא רואים את הכוכבים.
ואיך זה שבבת אחת- או אולי בהדרגה, אני כבר לא יודעת- איך זה שבבת אחת אני הפכתי לכנועה, למסכנה, למפוחדת ולאוהבת,
ואתה הפכת לספק הכוח, למקור היציבות?
איך זה שאני הנתלית על הזרוע המושטת, איך זה שאתה המרוחק והמהורהר, החשוב,
הדומיננטי?
ואולי, אולי הייתי צריכה לתבוע אותך על התאונה ההיא וזהו.
מספר חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי בוהה בחוסר אונים בפגוש האחורי של המכונית שמולי, מכונית הנעוצה כמעט עד לשמשת הרכב שלי.
"אני... אני מצטערת", הישרתי מבט אומלל, נבוך, פגום, אל העיניים שדרשו הסבר מולי.
"איבדתי ריכוז לרגע. אני- אני חושבת שבדיוק נשבר לי הלב".
זו רק אני, או שהכתיבה שלי נעשית גרועה יותר ויותר עם הזמן? יורדת ברמה מפעם לפעם?
אל תטרחו לענות לי על זה אפילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
