אני קוראת עכשיו בלוג אחד,
שאני לא בטוחה מה הוא גורם לי להרגיש יותר.
הוא נורא גורם לי להרגיש שאני רוצה לשכור לנו חדר בדרום ת"א, ולחיות כמו גדולים.
הוא גורם לי לרצות לעודד אותך לכתוב- משהו מתוק, לא משהו עמוק.. או אולי משהו עצוב, לא משהו חשוב- סיפור אהבה.
הבלוג הזה שאני קוראת,
הוא גורם לי לרצות.
אני מרגישה שאני רוצה להיות הבת ההיא, הבת המושלמת שאתה מתאר, הבת הנאהבת והנחשקת,
הבת המדהימה ההיא.
זה גורם לי להרגיש שאני רוצה את הבן ההוא שאתה מתאר כעצמך רוב הזמן, אני רוצה שיהיה לי את הבן הזה שאני אוהב עד כלות הנשמה, ושהוא יאהב אותי. שאני אסתכל לו בעיניים ואדע שזה זה, מצאתי את מקומי. ואני לא רוצה לזוז יותר מהנקודה ההיא, אני רק רוצה לבלות נצח וחצי ביחד על הספה המבולגנת והסתורה ההיא שעליה נשכב.
הבלוג הזה, הכתיבה שלך, היא גורמת לי לרצות לחיות את הפנטזיה שתמיד דמיינתי. את החיים הפשוטים והנוחים ההם שבהם אני והגבר שלי מאוהבים ומושלמים עד אין קץ.
מתעוררים ביחד כל בוקר, אוכלים את החביתה ההיא והסלט ההוא שקצוץ דק, מתקלחים, עובדים, כותבים, מעשנים, נושמים, צוחקים, שוכבים, אוהבים.
חיים.
אבל אני מפחדת מעט, שאולי אני לא מאוהבת בפוסטים ובכתיבה שלך רק מהסיבה הזו.
נכנסתי להתקלח וחשבתי על איך לכתוב את הפוסט הזה, ופתאום- ככה, עם הזרם החם פתוח והשמפו שנכנס קצת לעיניים- פתאום לא הייתי בטוחה יותר אם אני רוצה להיות הבת היא,
או... או שאני מגיבה ככה על הפוסטים שלך בגלל שאני רוצה את הבת ההיא. יכול להיות שאני רוצה את הבת המושלמת ההיא?
אני לא יודעת. הבלוג שלך גורם לי להרגיש כל כך סטרייטית.
ופתאום נזכרתי במשהו שנעם אמרה.
"...והוא סיפר לי שיש לו אשה במיטה, ושהוא מאושר. ואז הבנתי שאני מקנאה".
נחשו במה.
האם אי פעם אצליח להיות סטרייטית שוב?
לפחות קצת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
