פצעים ונשיקות

נמס בגשם,

עף ברוח,

בלילה קר כזה...

אם יש אלוהים פה,

גם הוא היה קופא.

פנס רחוב מולי, מקרין אורו על טיפות גדולות, יפות, זורמות בטישטוש.

ולפעמים אני חושבת, כמה העולם הזה יכל להיות יפה.

אבל לידי עשן בוקע משפתיים חרוכות, שבורות, טמאות.

וזוג שיכורים ניפץ בקבוק זכוכית בסמטה ליד.

וכמה מסריח פה לפעמים, כמה הבל וכיעור,

צחנת אשם וכאב חרותה פה בכל פינה.

וכמה זה לא צודק.

"האוטובוס לא היה צריך להגיע כבר?"

"כן... לא יודעת, אולי הוא התפגר בדרך."

ושנינו חוזרים לשתוק לכיוון הילדה חסרת הפנים שחלפה, קשורה ברצועה לכלב שלה. והכלב מחייך.

שני רחובות מכאן אמא אחת בדיוק סיימה לצעוק על בנה,

וכשהחיים נראים כמו סרט צרפתי ישן,

זה ממש לא נורא, נכון?

אמרת שהגשם ישטוף תדמעות,

אבל הגשם הפסיק, והדמעות ממשיכות...

אני מקווה שאת חזקה מספיק,

כי נדמה לי שאני עומדת ליפול שוב.

או שאני סתם פוסטמה שנותת לקצת גשם לדכא אותי, ישמצב? בטח מחר הכל יהיה נוצץ וורוד ופילים ואני סתם עושה מעצמי מטומטמת מספק כדי לכעוס על זה בבוקר.