פצעים ונשיקות

הילדה הכי יפה בגן ציירה היום בית. הוא היה מוקף בפרחים גדולים מדי, ושחורים, כי נגמרו הטושים הציבעוניים.

מאוחר יותר הילדה הכי יפה בגן חזרה הביתה והראתה את הציור לאמא. אמא שלה ליטפה אותה על הראש בהבעה לא מרוכזת, ואז לקחה את הציור אליה. בבוקר, כשאח של הילדה הכי יפה חזר מהעיר, הוא הוריד את הציור בתוך שקית המיחזור לפח.

אבא של הילדה הכי יפה בגן שוב חזר הביתה מאוחר מהעבודה, שיכור ומסטול מהתחת. אמא שלה התחילה לצרוח עליו ששוב הוא מזיין את כל המשרד, ושיתבגר קצת למען ה'.

אח של הילדה הכי יפה אמר לה שאמא סתם כועסת, כי היא שוב חזרה בידיים ריקות מלשכת התעסוקה.

אמא שלה באמת נראתה כועסת, עם העיגולים השחורים מתחת לעיניים והיציאות התכופות למרפסת לעשן. היא גם נראה עייפה. לכן, כשהגיעה השעה לישון, הילדה הכי יפה העדיפה לצחצח שיניים לבד, לשתוק ולכסות את עצמה בלי לעשות בעיות. או אולי בלי לצחצח שיניים, היא פחדה שלא תצליח לבד שוב.

אבא של הילדה הכי יפה בגן כעס על אמא שלה. הוא ניסה לראות קצת טלוויזיה בשקט. אבל כנראה מה שהוא ראה בחדשות עיצבן אותו עוד יותר, כי כשהוא ראה את הילדה מפזרת קצת בוץ מהנעליים שאיתם שיחקה בגן,

הוא העיף לה סטירה והתחיל שוב לצעוק. אז אמא שלה נכנסה מהמרפסת והתחילה גם לצעוק.

הילדה הכי יפה בגן פרשה למיטה, ממלמלת לעצמה כדי לא לשמוע כלום.

*אני חייבת להמשיך את זה עד לסיום כלשהו ואין לי כח. אולי מתישהו, בינתיים אני משחררת כדי שלא ירקב כטיוטה*

את כל כך יפה. אני לא יודעת אם את מודעת לזה.

החיוך התמים שלך, האור בעיניים, הגזרה המושלמת שאת בכל זאת בוחרת לכסות בצניעות מאופקת,

הקול העדין שלך כשאת מורחת את המילים לאט, הוגה כל הברה כאילו מתפנקת עליה...

את כל כך יפה. זה כמעט עוצר נשימה. וכשקוראים את השם שלך בכיתה, את רואה איך אני מסתובבת?

זה כל כך מוזר.

וכן, אני יודעת מה אתם חושבים-

ולא, אני לא לסבית. נמאס לי שרצות עלי שמועות מפגרות כאלה. לכו תתקעו מרשמלו בתחת אם זה מה שנראה לכם.

אני לא.

אם לא היה לי את הצבע הזה בתוך העין, באמת שהייתי מתה.

אני מסתכלת במראה ונרתעת. בא לי לבכות.

אני מרגישה כלכך מכוערת שזה מדהים.

אין בי שום חלק שאני אוהבת... פרט לצבע שבתוך העין. אפילו את העין עצמה שאני שונאת, היא נראית כמו עין של מעשנת בת 67.

אני כל כך דוחה את עצמי שבא לי למות לפעמים, זה כל כך נוראי.

זוכריםאת הפעם ההיא שהתחלתי פשוט לבכות? זה היה במשלחת, כולם התלבשו יפה והתארגנו לשבת, התאפרו והתייפיפו,

ואני התלבשתי כמו כולן ואז פשוט ישבתי ובכיתי כל הארוחה.

וזה מטורף עד כמה שזה מרגיש לי שוב אותו הדבר,

וזה לא בסדר. זה שגוי ומגעיל. אבל ככה זה.

אני כל כך מכוערת שבא לי למות.

ואם מישהו עוד קורא פה, תעשו לי טובה ואל תכחישו את זה או משהו. כי זה לא מה שיגרום לי להיות יפה יותר, או להרגיש כזאת, בערך.