פצעים ונשיקות

את כואבת, ילדה.

אני רואה לך את זה בעיניים. שומעת את זה בשבירות הקטנות של הקול שלך, בטונים הכי זעירים שנרעדים לפתע.

אני שומעת את זה בלחישות המיוסרות שלך, אלה שאת מעניקה רק למקלדת. אטומה מאחורי המסך שלך. מתפרקת בדממה בעוד אצבעותייך לבטח מתרוצצות בחופשיות קורעת.

ואיך זה שאת מסוגלת לשחרר רק מאחורי מסך, אם תמיד מאחורי מסך את מתחבאת?

את כואבת. ואני כאן, בשבילך, ותמיד.

וכמה נדוש המשפט הזה, כמה מיותר הוא לפעמים. אבל כל דבר אחר שאגיד יהיה שקר.

רע לך. מעולם לא חשבתי שגם אותי לא תכניסי מאחורי החומה הבצורה שלך, אבל הנה הגיע היום.

אני מסוגלת להתבונן עמוק לתוך עינייך המדהימות, לראות את הכאב זועק שם מבפנים, צורח בעודו בוער, וללחוש, "מה?" . וכל מה שאקבל בתשובה, אני יודעת,

יהיה חיוך. ודווקא אחד סדוק.

את לא מתפרקת, לא מספרת לאף אחד. המחוות הכי קטנות שלך מדגישות את זה.

האטימות הכאובה, החלולה והריקנית, המפחידה.

החיוך השבור.

העשן שבוקע מבין שפתיים שנחרכו ממלקות עם השנים. מנשיכות שעזרו לך להחזיק הכל בבטן.

השתיקות המתמשכות שצורחות עד שגרונן נקרע.

המחשבות שאני מסוגלת כמעט ולשמוע מתרוצצות מעברו השני של הקו. זה לא חולני? אנחנו הורגות את עצמנו כדי לדבר. הסרטן עוד יעכל אחת מאיתנו, אם לא את שתינו. מאות אלפי שיחות, מאות אלפי שיחות שבהן לא דיברת.

וכמה כואב לי שאת צווחת בצחוק, מתפרעת ומשחררת רסן, מאבדת שליטה... כמה כואב שאני יודעת שלא מאושר זה נובע. רק לעיתים נדירות.

"מה הבעיות שלך?"

אין לי בעיות. לך יש בעיות. את נושפת הכל בצורת קיטור, במקום לתת לו לבקוע ישר מהלב, ואז מתפלאת שאני שונאת את העישון שלך?

"אני פשוט שונאת לראות אותך נותנת לעצמך לגסוס, זה הכל".

אם רק היית מבינה כמה מסתתר מאחורי קומץ מילים קטן שכזה.

ואני יודעת.

את חושבת שאני מגזימה, וממציאה לפחות חצי, אני והמוח המעוות שלי.

אבל זה לא תמיד נכון, ולו רק בגלל המעט הזה- זה לא תקין.

את חושבת, מן הסתם, כמה אני מנפחת מעבר לפרופורציות, כמה עניין אני עושה מהכל.

ונכון, העניין הזה טיפשי. הוא אמר לי לא פעם שאין לי דיכאון, אני פשוט מחטטת. יש לי נפש של אמן, ואמנים נוהגים לחטט עמוק בכאב שלהם, להתפלש בייסוריהם.

אבל לא בצחוק אמרתי לך שאת האדם שהכי יקר לי עלי אדמות. לא לחינם הזהרתי שאם תפגעי בעצמך- אהרוג אותך.

כנראה לא הפנמת עד הסוף-

אני אוהב אותך, תמיד. את תוכלי לנצח לראות בי את הכתף התומכת, את היד שתמשוך אותך כשתצטרכי, את האחת שבכל כוחה תתאמץ להרים אותך על רגליך ולדחוף אותך קדימה כשתפלי.

את תוכלי לנצח לבוא ולנסות להראות לי, כמה שרק תוכלי, איזה זבל בנאדם את. גם את תשפכי עלי את כל הדמעות שבעולם- או הדמעות המטאפוריות, בכל אופן.. גם אם תראי לי כמה את שרוטה, נגועה, מחוללת ופגומה-

גם אחרי כל זה אני אהיה שם.

את לא צריכה להסס לכאוב איתי,

ורק היה חשוב לי להבהיר את זה.

אני יודעת שיצא פואטי מאוד. לא הייתי בטוחה איך אני מסיימת פוסט שכזה אחרי התחלה שכזו.

אני עדיין לא בטוחה בזה, אבל שישאר ככה וזהו. נגמרה המוזה החלקית והמעפנה,

ונגמר הכוח. קר לי מידי, בכל אופן.

אני יוצאת עוד מעט ודווקא די נחמד לי, בתוך כל "סיוט הבלהות" הזה, כביכול.

אז כן, אני מסיימת אופטימי.

אני מאמינה שמתחילה תקופה חדשה בשבילי, ומצחיק שרק עכשיו אני נזכרת להגיד את זה. ואולי זה טוב שטוב לי דווקא כשלאחרים קשה.

הנה, עכשיו הגיע זמני להחזיר לכולם על היותם כל כך נפלאים אלי בתוך כל החרא הזה של כל השנה.

עכשיו תורי להראות להם שאני אתמוך ואשאר חברה טובה, ולא משנה כמה קשה להם. חילופי תפקידים, מה שנקרא. השבת תגמול.

והרבה חברים צריכים את זה עכשיו.

אז אני מתכוונת להשתדל להיות שם, שתדעו לכם.

מצחיק לי כמה שהבלוג הזה שורץ כאב, כשבעצם ממש לא כזה רע. דווקא משתפר, אני חושבת (:

אופטימית?