פצעים ונשיקות

כל כך מגעיל אותי להיות פה.

אני דוחה תא עצמי, כל מה שקשור אלי מעורר בי בחילה. אבל גם חצי מהסובבים אותי דוחה אותי, כל הקיום שלי פה פשוט מגעיל אותי.

ואז שוב מתחילה הרגשת הנחיתות המטופשת,

שבה אני מתמקדת באנשים בודדים שעושים לי טוב- וכל השאר אי שם במרחק.

אני מנסה לשכוח עד כמה אני דוחה בעזרת ההנאות הקטנות, הגנובות והמפגרות שאני מסוגלת להמציא לעצמי. ליצור, להשחית לעצמי.

משהו חייב להשתנות, אחרת השנאה העצמית הזאת תתפתח מעבר לפרופורציות.

It could get really nasty,

you know.

אני רוצה כישרון מדהים, מעבר לציור. ציור פשוט לא מספיק לי.

הוא מספק אותי ברמות כשאני מצליחה ליצור משהו שאני אוהבת ומראה אותו לאנשים,

אבל הוא לא מדהים כמו שירה או נגינה או ריקוד, משהו שגורם לאנשים להביט בך במבט מעריץ ולפעור עיניים לנוכח דברים שאת מסוגלת לעשות.

הלוואי.

נחמד לי