פצעים ונשיקות

היה לה חוש הומור גס ובריא, לא מתנצל.

תמיד היא צחקה, תמיד הצחיקה. היא נחשבה לליצנית של הכיתה. לא אהבה לנהל שיחות עמוקות מידי, לא אהבה את כל הקיטש והבכי הרגשני.

או לפחות, לא נראתה ככה. היא השתדלה להישאר בחלק המואר והמשעשע של החיים,

עושה בדיחה מכל דבר.

היא הייתה צבעונית כל כך, כואבת בעיניים. וגם באוזניים, לפעמים. עם הצחוק הקולני שלה, הצווחות שהייתה מסוגלת להגיע אליהן כשנכנסה למצב הנכון.

רק נכנסה לחדר- והופ, האווירה תוססת.

זורחת.

אנשים חשבו אותה מצד אחד לפתוחה מאוד, היא שיחררה הערות בכל מצב ותמיד הייתה שם, דבר לא חמק מעיניה. היא הייתה רגישה להפליא ולכן ידעה להסתדר עם אנשים ולשמחם. מהצד השני, אף אחד לא באמת הצליח לפענח אותה. היא הייתה כמו ליצן. מאושרת וקלילה לכל עין אנושית.

היא ירדה כמעט על כל דבר שזז, דבר לא חמק מעקיצותיה- ועם זאת הייתה כל כך נעימה. אנשים נהנו בחברתה, ותו לא.

הם התבדרו מהלך רוחה, והעריכו אותה על שנשארה אופטימית כל כך גם בזמנים הקשים. חברותית ואדיבה כל כך.

הייתה לה חברה אחת, זואי קראו לה.

זואי הייתה אחד האנשים שהיו הכי פחות צפויים להתחבר עם אדם כמוה- שקטה, שחורה ודיכאונית עד כדי מורבידית.

היא תמיד שידרה אומללות ותבוסה, ולעיתים גם הפגינה זאת בהתפרצויות בכי וזעם. היא הייתה חלשה, וכולם ראו את זה עליה.

ציירה עיגולים שחורים גדולים על כל המחברות, כי לא הצליחה להקשיב בשיעור.

רק לידה זואי הייתה מחייכת- היא פשוט הייתה נהדרת מכדי לא לחייך בסביבתה.

אבל זואי התפרקה לאיטה. היא לא באמת רצתה לצחוק משום דבר, רק העריצה במבט פעור את האופטימיות של חברתה הטובה.

הן היו זוג מוזר כל כך, האופטימית והפסימית.

תמיד אמרו עליהן שהן בטח יגיעו לכיוונים שונים כל כך.

.............

כעבור כמה שנים, היא ישבה ליד המצבה שלה.

היא רצתה להגיד לאבלים ש"כבר זמן מה משהו לא היה בסדר, ולא הצלחתי לעלות על זה", אבל כל מה שיצא לה היה "ודווקא נראה שהכל היה טוב מהרגיל בזמן האחרון"... מה לעשות, היא לא הייתה מסוגלת לשקר להם. כל הטוב שאפף אותה בזמן האחרון התפוגג כלא היה.

דמעות נטפו כמו גשם, והיא כלל לא הייתה מודעת להן.

רק לזעם שאכל אותה מבפנים והתפרץ כמו קיטור גועש.

"מה עשית? מה עשית?! איך היית מסוגלת לעשות לי דבר כזה?" היא קראה בלהט.

"חשבת שלא יהיה לי אכפת? שאסתדר גם בלעדיך? איפה קיימת המציאות הזו, היכן קיים עולם שבו אני מסוגלת לחיות כשאת לא פה לידי?" קולה נשבר.

"למה? למה, תגידי... הרי בסופו של דבר אהבת להיות פה. לא היה לך כל כך נורא. צחקנו ביחד, זוכרת?

אני אוהבת אותך. מה עשית?"

היא התייפחה ללא שליטה, באין היא יודעת אם היא יותר כועסת או יותר עצובה. ואולי בכלל רק מאוכזבת.

"overdose? את צוחקת שוב? מתי בכלל הדרדרת לזה?!" היא הרשתה לעצמה סופסוף לצעוק את המילים בקול מיוסר, המילים שהשתדלה להסתיר, להשאיר ברקע מכל האחרים. את הילדים היא כבר הורידה בגן מוקדם יותר, ובעלה כבר חזר לעבודה. כעת יכלה לבסוף להתעצבן ולכעוס על מה שהיה לה ברור מלכתחילה.

"מה חשבת לעצמך? למה לא אמרת כלום כל הזמן הזה?!"

היא נשארה שם, בשדה המצהיב ההוא עם החרציות הקמלות שהביאה לקבר, מספר שעות ארוכות.

דיברה ודיברה ללא הרף, משהו שלא עשתה כבר הרבה זמן. בכתה, צעקה, האשימה, התחננה, התפללה.

אבל לבסוף, מיואשת ומובסת- והפעם בכנות- היא נאלצה לוותר.

זואי הרימה את עצמה בכוחות שבורים אך מאומצים מהאדמה היבשה, התחוחה, שמסביב לקבר- והתרחקה.