תפסיקו להסתכל עלי ככה ולשתוק, תפסיקו לנעוץ בי מבטים בדממה.
כאילו הכל בסדר.
כאילו אני נורמאלית.
כאילו אני חלק מכן.
אני לא.
תפסיקו להיתמם, ותפסיקו לסכן את התמימות הזאת לידי.
אני לא ראויה לזה, אתן לא רואות? אתן לא מבינות כמה אני שגויה? כמה פגומה?
אני נגועה. מחוללת. טמאה.
אני לא שווה את זה, לא שווה אתכן.
חבורת בנות עליזות, כל אחת וחיי הבארבי הנוצצים שלה, שנסדקו אך מעט בקצוות ובפינות.
צוחקות, מקטרות, מתלהמות, שואפות, חולמות, רוגשות.
ואני? אני עם הסטיות שלי, השדים שלי, הטירופים שלי, הפסיכוזה העצורה בי.
אני לא ראויה לקחת חלק בזה. לא שייכת.
תפסיקו לגעת בי, ללטף, להתבונן עמוק בעיניים, לחבק ולנשק, להתייחס אלי כאל שווה.
אני שונה. אני דוחה.
אני מגעילה את עצמי.
עם כל רגע שעובר, כל שינוי קטן מהסוג הזה שמתחולל ומתהווה בי, בא לי לרוץ החוצה ולצרוח בכל הכוח. בא לי ליפול בברכיים כושלות על האדמה ולשרוט לעצמי את הפנים עד שהדמעות, הדם והבוץ יתערבבו לזוהמה שתשקף את מה שמסתתר אצלי עמוק בפנים.
אני שרוטה. משהו לא בסדר אצלי.
אני מסתכלת. נועצת בכן מבטים בעצמי. לא מסוגלת להוריד את המבט. מתאווה למשהו לא לי, משהו לא מושג שלא אמור להיות קיים בכלל.
המחשבות שלי אוכלות אותי מבפנים, כאילו בכוונה מסתערות כדי לפגוע.
"רואה? רואה כמה את מבחילה? תראי אותה, תתעמקי בה... ועכשיו תחשבי טוב טוב עם עצמך על מה שעבר לך בראש הרגע".
אני והטינופת שבאה איתי משם,
ככה רובצת לכן כמו איזה שרץ מלוכלך בבית הספר הטהור שלכן.
תתרחקו ממני. אני פגע רע. סכנה.
מפלצת.
עריכה משיעור כימיה:
אולי כל מה שאני צריכה זה גבולות.
מה אני עושה כאן בכלל? איך נכנסתי למציאות הזאת?
רסקיו. רסקיו כל היום.
אולי אני צריכה קצת בדידות.
כן, אני כנראה כן צריכה את הריקבו ןהזה בתוך עצמי עכישו. להתבשל לבד בשקט במיץ עד שהכל יתפרץ.
קצת מנוחה, קצת רגיעה.
ולישון.
אני מתגעגעת אליך. למה הכל חייב ללכת ככה?
למה הכל זורם לכיוו ןהלא נכון?
כל מה שביקשתי זה קצת שלווה. נגור ביחד באותה מערכת סגורה, מבודדת, מציאות משלנו,
מציאות נפרדת.
פאקינג מציאות נפרדת,
ושישרף העולם.
להתבודד לתוכה, להסתגר לתוכה, ולחלום בהקיץ מבפנים.
כמו בקופסאת שימורים, אף פעם לא להיפגע באמת.
ותמיד יהיה לנו לאן לברוח, תמיד יהיה לאן לחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
