פצעים ונשיקות

פיכסה לנקות,

למרות שזה עושה לי טוב.

יש לי פחות זמן לעצמי, ופחות זמן לחשוב על דברים שאי לא רוצה לחשוב עליהם.

אני כורכת את עצמי חזק ושוקעת עמוק יות רמרגע לרגע, ואני כבר לא בטוחה במה.

הצילו?

אני אוהבת לכתוב לא מושלם, מה לעשות. אני אוהבת לכתוב שבור, מפורק, מרוסק, לא תקין. אני אוהבת לכתוב ככה שהתחביר משתולל כאוות נפשי,

לא לנפח במילים גדולות ויפות- הכי טבעי ופשוט. פשוט לתאר, לתאר ולא משנה איך.

למצוא מילה מדוייקת לתחושה ולזרום איתה. לכתוב ו' אחרי נקודה. לרדת שורה באמצע משהו.

אבל זה כל כך יותר יפה ככה.

מזכיר לי אתגר קרת משהו.

הלוואי ><

אין לכם מושג כמה זה מתסכל לראות את המפתח לחיים המושלמים שרציתם תלוי ומתנדנד לכם מול האף-

ולא משנה כמה רחוק תושיטו את היד, לא תוכלו לגעת בו. להגיע אליו.

זה כזה מעפן. וקשה לסבול את זה.

וזה גורם לי לגרור את עצמי במציאות הפוכה, כשכל מה שרציתי נמצא סנטימטר ממני וכל כך בלתי מושג.

חרא.