לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

כתבתי פוסט ענק ומדהים על בגידה, אחד שבאמת הערכתי סופסוף. והכל נמחק וכוסאמא של האינטרנט ושל כל העולם.


אז אני מנסה לשחזר וכותבת ברוב טיפשותי וזעמי אחד חדש.

לכו להזדיין כולם


אתה יודע? חשבתי שאלמד להתגבר.

שאתבגר.

אתה יודע? חשבתי שכבר עברתי דברים גרועים מאלה. שכעת יש לי את הכלים, ואפילו מעט מהידע הנדרש כדי להשתמש בהם. חשבתי שכשהיא תקעה לי סכין בגב- לא, לא בגב, מתחת לאף ואל מול עיני - חשבתי שאז למדתי את הלקח.

חשבתי שלמדתי להעריך בגידה מהי,

חשבתי שצברתי ניסיון בעיניין.

ובכל זאת בטחתי באנשים.... כי אתה יודע, לא כל אחד חייב לבגוד. או לפחות, ככה חשבתי.

חשבתי שאנשים יהיו שונים. שהיא הייתה טעות בודדה שעם קצת עזרה מאלוהים לא תחזור שוב.

אז חשבתי.

 

טוב, אם לדבר בכנות- כמו שאתה מכיר אותי, פשוט קל לי מידי לסמוך על אנשים.

אני הולכת אחריהם כעיוור, בוטחת בהם בעיניים עצומות כמעט, בטוחה שהם לא יוליכו אותי שולל.

כי אלה אנשים שאני מכירה. ואכפת להם ממני, ואני יודעת את זה. אז אני סומכת עליהם.

ומסכנת את כל מה שיש לי בגלל זה.

אני מצפה שהם ידעו להעריך אותי ויאהבו אותי מספיק כדי לא לפגוע בי, כדי להתייחס אלי כמו שאני מתייחסת אליהם. לתת את הכל, אמון מלא ללא פשרות.

אבל בעצם, אם אני מצפה מהם להתנהג כמוני.. למה אני מצפה שוב? אז אני לא צריכה להיות מופתעת. כלבה שכמוני, שרמוטה מסריחה. בוגדת.

 

אבל זה לא העניין.

העניין הוא  שמעולם כנראה לא הבנתי עד הסוף, שאנשים כן מסוגלים להפתיע ככה.

תמיד האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שטבע האדם הוא להישאר קרוב ליקרים לו. לא לאכזב אותם. לרצות בטובתם מעל לכל. כמו שאני מרגישה כלפי אנשים מסויימים, לפעמים. אנשים שבאמת באמת אכפת לי מהם...

או לפחות, אני מרגישה ככה עד שהם מאכזבים אותי.

 

וכשהם מאכזבים אותי, בהתחלה אני אפילו לא קולטת.

הרי ראית אותי. אני עומדת לי, מרוסקת ומוכת תדהמה, כשהם מפנים את ערפם לכיווני כמעט בלי למצמץ ולחשוב פעמיים.

וכל מה שמתחשק לך במצבים האלה, אתה הרי מכיר- זה להתקשר אליהם ולבכות להם. שככה רע, וככה כואב.

וככה מר.

אבל אם הם אלו שפגעו בך, כעת אתה יודע שמיותר יהיה לבקש מהם את העזרה להשתקם. הם לא אלה שיועילו לך יותר, מאחר וברור עכשיו שהם כבר לא בצד שלך יותר.

הם בחרו את הצד השני, ובדרך פגעו בך. אבל מה תוכל לעשות?

רק לבכות את שאיננו.

 

ואתה נשאר בבית, כמוני.

אני כמעט ולא מכירה רגש מריר יותר מבגידה, מאכזבה מאדם כלשהו. זה מין משהו מתועב ולא מוסבר שכזה. זה שואב ממך את כל הביטחון, את האושר והשמחה, את מעט החיים והשפיות שהצלחת לאגור. או בעצם, דווקא את השפיות זה לא שואב. זה מראה לך כמה חיית בסרט עד עכשיו,

כמה חייך היו מצוצים ומלוקקים מהאצבע שככה הלכת שבי אחרי מישהו שלא שם קצוץ. ודווקא השפיות הזאת היא שמייסרת.

כי אמרו לי פעם, ואולי היית שם, שדווקא אנשים המצויים בדיכאון קליני הם השפויים יותר שרואים את העולם כמות שהוא, בלי אשליות מיותרות ומעלות גיחוך.

כמונו, האנשים התמימים.

 

והבגידה הנוראה הזאת משאירה בפה טעם של מרירות נוראית אף יותר,

מין רגש חמוץ-חמוץ שכזה. מין עצב פנימי גדול ששוטף את כל מה שהיה בך פעם. סלידה מהטוב שהכרת. היא מותירה אחריה את התחושה החלולה הזאת, שאי אפשר למלאה באוכל או בשריפת פנאי מיותר על שטויות.

הבדידות הזאת שמתפשטת בקרבי, מעכלת אותי, מותירה אותי מרחמת על עצמי, מרשעת מפונקת ובכיינית,

ובעיקר צינית מרה וקשת יום.

 

מגעיל לתאר את זה, מגעיל לכתוב את זה. ואני כהרגלי חותרת סחור סחור ומצפה במטאפורות, שופכת שכבות נדיבות של מילים ודימויים שמעבים את כל העניין.

אבל לשם שינוי נכנסתי שוב פנימה, למקום שהפסיכולוג קרא לו "חיטוטיות", למקום שאליו ניסה לשכנע אותי לא לחזור.

וכאן, מתחת לכל מסך העכברושים השחורים המגעילים ששורצים פה, אפשר לגעת בנקודות הרגישות ולדבר על מה שכנראה כואב באמת.

כי התעלמתי מזה עד עכשיו.

קיצרתי בפוסטים, לא העמקתי הרבה בשיחות, ניקיתי את הבית וישנתי הרבה. ראית אותי אוכלת קצת פחות וישנה פחות טוב.

ומצד שני, ניסיתי לצרוח לעולם. ואף אחד לא שמע, ככל הנראה.

קשה לשמוע טוב כשהגב מופנה.

 

אז אני מאריכה שוב בפוסט שנכתב הרבה יותר טוב כבר מקודם,

כי טוב לפרוק שוב. וטוב להתחפר עמוק ברגשות המיותרים והמיואשים האלה, טוב לחזור הביתה.

חיטוט מתועב שכזה, ברגשות דוחים שכאלו.

אבל מתחשק לי, ודי.

כרגיל.

 

אתה יודע, כנראה בשלב מסויים אצטרך ללמוד לא לשחק עם העולם. אאלץ להביט לטעויות שלי בעיניים ולהסכים איתן. להגיד, "נכון, העולם אכזר והוא ניצח. נכון".

ואתה יודע, כנראה שבסופו של דבר אלמד את הלקח שלי, למרות שקשה לי להאמין בכך. אני עדיין סומכת על אנשים, לצערי.

אנשים שאיכזבו אותי, שלא עמדו בציפיותי המגוחכות. אולי אני עדיין ילדה קטנה, אחרי כל.

למרות שחשבתי שעברתי ולמדתי די והותר,

למרות שחשבתי שאני עצמי הדגמתי באופיי המכוער עד כמה אנשים עלולים להיות מרושעים לפעמים.

מכשפה שכמותי.

 

אבל אתה יודע?

הכאב עדיין לא עצום כמו שזכרתי אותו. אז בינתיים אני רק נשאבת לזיכרונות מייסרים, רגשות שידעתי לצערי ועדיין לא שבו לתקוף במלואם.

ואני ממש מתה מפחד מהרגע בו הכאב יגיע לשיאו, וההבנה תכה בי,

ההבנה שאתה לא שם כדי לתמוך בי.

כי בגדת.


 

טוב, אז הצלחתי לשחזר לפחות קצת ממה שהיה.

דעיכה.

נכתב על ידי , 9/4/2009 20:40   בקטגוריות אני, אנשים, בדידות, דיכאון והרגשה רעה, החיים שלי, הרהורים, זוית ראיה אישית שלי, זעם ותוכחה, זוגיות, חברות, משפחתי וחיות אחרות, כתיבה, חלומות, פריקה, רגעים, שנאה עצמית, אהבה ויחסים, ביקורת, פסימי, שחרור קיטור, סיפרותי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לטינוס ב-10/4/2009 00:08




35,148
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)