פצעים ונשיקות

חומה בצורה. סגורה.

בלילה נרטבו לי העיניים ורעדתי מול קופסאת הכדורים.

ולא. כי לא.

אחד נגד כאב הראש ודי. אל תהיי טיפשה.

"טיפשה טיפשה, טיפשה טיפשה, כל רכותך עכשיו קרושה"...

זכוכית מזוגגת, מלוטשת. הסכר לא נפרץ ולא משנה כמה חזק אכה בו.

גם לא כשהוא בוכה על כתפי, וכמה צפוי מצידי להצטרף. אבל איך אפשר לעשות לו את זה שוב?

עולה מותשת על האוטובוס, עם הבעת ה"מה הטעם להמשיך להעמיד פנים?"

המחשבות מסתובבות בראש בטישטוש מעורפל, אך לפתע ידעתי בחדות מוחלטת מה ישחרר אותי.

נאנחת בכניעה, פותחת את הMP ובוחרת שיר בלחיצה. wonderwall.

ובבת אחת, כל המחסומים נפרצים.

זרם משונה, זרזיף של דמעות מלוחות עושה את דרכו במורד לחיי ואל סנטרי, ניגר לחולצתי.

בוכה ומייבבת, קוברת את פני בניסיון להשקיט בתיק המטונף, ומוציאה הכל החוצה.

"הכל". כמה דמעות שפוסקות תוך זמן קצר מידי, ועם כל השאר החרא נגזר עלי להתמודד.

מתקשרת לעמית. הייתי כל כך זקוקה לזה עכשיו. הוא עונה בקול צרוד מועט, עייף, אבל אוהב. הערתי אותו והוא יתקשר אלי אחר כך.

מחליפה שיר. "אם כבר".

אז אם כבר, מתריסה לעצמי, גם לי מותר סופסוף! מה רע?

ומתמכרת בעונג מזוכיסטי לגלי הכאב המתפשטים במעגלים בגופי, שוטפים אותי.

מוהלים בדמעות שיבשו עצב, כעס, בדידות, ובעיקר יאוש... מרירות.

יצא.

לישון?