פצעים ונשיקות

כעת, כל שיר שמפעים ומזכיר לי אותך- נאסר עלי לשמוע. לכל צליל שכאב לי לחרוט על ליבי בגללך נאטמו אוזני.

אני חוסמת את עיני מלהביט במראות שבשבילי הם את, במקומות שהכילו אותך ולא עוד.

עלי להתכחש לכל פרט בעולמי שכלל אותך אי פעם- כי אחרת אשבר.

צר לי עליך, אהובתי.

אני נוצרת אותך כעת בקופסאת הזיכרונות,

ואסור לי להרפות מהשליטה הרודנית הזו לבל תישבר האחיזה.

אני מאפסנת אותך בזהירות, בובת חרסינה יקרה מפז שלי, עוטפת בשכבות של נייר אטום וקוברת אותך עמוק בזיכרון.

אסור לי לזכור, אסור לי לזכור, אסור לי לזכור.

אין לי ברירה, אהובתי.

וכי איזו ברירה את מותירה לי? להתפרק בכל יום שעובר, עד שלא אהיה מסוגלת אפילו לאסוף את רסיסי שלי?

אוהב אותך לנצח, יקירתי.

אני משמרת אותך כשהינך, חדה וטריה כל כך עדיין, פועמת ובוערת.

זיכרונך עוד לא התפוגג, מראך עוד חד ומרצד כנגד עפעפי הסגורים, טעמך, ריחך עוד לא מש, קולך עוד מצטלצל באוזני עם אוושת הרוח הקלה.

יום אחד תהיי לא יותר מזיכרון מטושטש, שנשתמר באדיקות וכאב מתחת למסכי האוטם הרגשי.

יום אחד אביט אחורה ואזכר בדקירת כאב-מה בכל אותם הדברים שאמרנו ועשינו.

אזכור שהיית, היית וחלפת עם הרוח. הותרת בי את רישומך, ומוקדשת לך כעת תקופה שלמה מחיי... הגיע לך יותר.

אזכר בכך פרט מהווייתך, בכל צחוק משותף שחווינו, ואולי אצחק גם אז. אולי גם אבכה, ככל הנראה.

אני רוצה לבכות כרגע.

כואב לי להדחיק אותך, ועם כל דקה שעוברת אני מתחרטת יותר ויותר על שאני נאלצת לעשות.

לא רציתי לוותר עליך.

היית האוצר שלי, היקר לי מכל.

היית אני, וכל ישותי.

אבל אמרת כלום על הכל, זוכרת?

עכשיו תתחיל התקופה הזו.

התקופה בה כל מילה מוכרת תעלה עווית כאב וגל של געגוע,

ואני אאלץ לזקוף את ראשי ולהמשיך בחיי,

כי לא היית רוצה אחרת. וזו הדרך ששתינו היינו בוחרת בה, בשבילי. ולמענך.

וכי אולי יום אחד אהיה מישהי שתוכלי להתגאות בה,

שתהיה שווה.

אני אוהבת אותך, ולנצח אוהב, יקירתי.

כבר מתגעגעת.

ברוכה השבה, מוזה.

הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים בנושא חירות
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303