פצעים ונשיקות

שבדיסק folen היא הרגישה מחוייבת לרצות את דעת הקהל,

וכעת בthe open door היא מרגישה חופשיה יותר להציג עוד צדדים בה.

אבל זה לא רק זה.

מצאתי את הסיבה האמיתית.. היא טמונה בשיר you.

The words have been drained from this pencil
Sweet words that I want to give you
And I can't sleep
I need to tell you
Goodnight

When we're together, I feel perfect
When I'm pulled away from you, I fall apart
All you say is sacred to me
Your eyes are so blue
I can't look away
As we lay in the stillness
You whisper to me

Amy, marry me
Promise you'll stay with me
Oh you don't have to ask me
You know you're all that I live for
You know I'd die just to hold you
Stay with you
Somehow I'll show you
That you are my night sky
I've always been right behind you
Now I'll always be right beside you

So many nights I cried myself to sleep
Now that you love me, I love myself
I never thought I would say this
I never thought there'd be
You

...היא התחתנה.

היא אוהבת את הגבר שהיא נשואה לו.

היא מרגישה שלמה איתו, הוא גורם לה לאהוב את עצמה.

הוא החיים שלה. הוא הסיבה שלה לקום בבוקר. היא תמות בשבילו.

הוא הכל.

והוא שלה.

אבל היי... לפחות משהו אחד בקטע הזה כן יש לנו במשותף...

גם היא לא הצליחה להירדם בלי לכתוב לו את זה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2009, התשס"ט.

אני לא הולכת לכתוב פוסט מתחנחן על כמה שאני מעריכה את האומץ של הנרצחים, נדהמת מניסי השורדים וכואבת את כאב כל מי שחי ומת אז.

כל הרגשות האלה מרצדים בי כך או כך יום יום, ותיאורי הזוועת נשגבים ממני... ונחסכים מכם.

יש לי יותר מידי דברים להגיד ואני ממש לא הולכת לכתוב עכשיו אלפי דפים על הכל, תודה.

אז בשביל לא לחזור על עצמי אני שמה פה קישור לפוסט השואה שלי משנה שעברה, תהנו. הוא אפילו יצא די טוב, בצורה אירונית.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=359960&blogcode=9107719

רציתי בכלל לקחת את זה למקום אחר.

זיכרון.

את.

ואת.

אז לך אני עוד זוכרת, ולעולם לא אשכח או אסלח, את העובדה שגרמת לי לאבד אמון בחברי הקרובים ביותר. שהרחקת אותי מכל אדם שהיה קרוב לי פשוט מתוך תיעוב סביבתי ועצמי, שגרמת לי לנתק כל אדם שהיה חבר קרוב שלי,

שהפכת אותי למפלצת שאני היום.

ולך לעולם לא אסלח על העישון שיצרת בי. את הכנסת את הנושא הזה לעולמי, והסיבה שלא אשכח לך את זה היא לא כי אני כועסת או מאשימה,

אלא פשוט כי כשאהיה גדולה לא אהיה מסוגלת לסלוח אפילו לעצמי על העוול שאני מעוררת לי עכשיו.

אז תודה לשתיכן,

ואוהבת.

מוזר.