פצעים ונשיקות

למה את לא מסוגלת להתייחס אלי כמו שאני?

את לא רואה שרק זה מושך אותי, רק זה גורם לי להיות כנה, רק זה אני באמת?

זבל. הזבל שאני. עליך להתייחס אלי כמו לזבל, את שומעת? כמו לרפש. זוהמה. גועל נפש. דבר מלוכלך ומגעיל.

כי זו אני.

לקום בבוקר וכמעט לבכות מול המראה מרוב כיעור. לצבוע את כל הפרצוף. להקיא בשירותים. ללבוש בגדים מגוחכים. לשקר. לחתוך את עצמי כדי לא להרגיש כאב. לבכות כמו פוסטמה, להאדים כמו עגבניה בשלה. לנבור בעבר בלי יכולת או רצון להפסיק, להתאבל על כל שניה שאבדה. לנתק את כולם מעלי, גם את החברים הכי טובים לשנוא ולסנן. להכאיב לכולם. להכאיב לי.

זו אני.

זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל. זבל.

למה את לא מסוגלת לקבל אותי כמו שאני?!

כבר חודש וחצי כמעט שאני צורחת לך את זה, ולא רק בדממה. אני זבל. תתייחסי אלי ככה. כי ככה אני אוהבת את זה, כשזה מטונף. כשאת מתייחסת אלי כמו למשהו שנדבק לסוליה שלך, כשאני צריכה להתחנן לאהבה ותשומת לב, לרחמים. כן, אני סוטה ודוחה. אני אוהבת את זה כשמתייחסים אלי כאל מלוכלכת.

בלי צביעות, בלי העמדות פנים. זבל.

"בגלל זה נפרדתי מכולם עד עכשיו... כי אני התנהגתי ככה והם אפילו לא ראו. העמידו פנים שהכל אוטופי. ו.. אני לא רוצה להיפרד מהאדם היחיד שהיה מסוגל להגיד לי את זה בפרצוף. אני לא רוצה לאבד את האדם היחיד שראה את זה ודיבר איתי על האמת."

ופורצת בבכי.

סופסוף התייחסת אלי כראוי.

ואח"כ נישנושים וחיבוקים וגועל נפש בערימה, כאילו כלום לא השתנה.

"אני שמחה שדיברנו". כן, גם אני. שמחתי שדיברנו. ועכשיו מה? כלום?

לפחות זה מקל עלי לעשות את הבחירות.

לא אוכל להישאר אפילו עוד דקה בקשר שכזה. אך גם לא אוכל לעזוב, לעולם. לא ארשה לעצמי ליסוג שוב, מבינה?

"תראי, התבגרתי. סופסוף אני לא בורחת".

אני לא חושבת שאי פעם אצליח להיות כמו שהייתי. הייתי הכל ואת הכל נתתי. להתמסר זה כיף, כל עוד מקבלים בחזרה משהו שווה ערך. מה שאני הסתגלתי ולמדתי לקבל בתמורה זה דחיה ושבר, וכנראה עכשיו זה כל מה שאני. כל מה שאני מכילה.

אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת.

כואבת לי הבטן. כואבת לי הבטן ברמות חולניות כאלה שבא לי להקיא את הכבד שלי החוצה ולראות אות נשטף בדם.

אני חתיכת שרמוטה דוחה ושום דרך אחרת שבה תתייחסי אלי לא תגרום לי להישאר, את שומעת?

ואם היה לי, לך, אומץ, היינו לוקחות אותי כמו שאני עכשיו, צרובה וניחרת.

אבל אין לי. לך.