פצעים ונשיקות

אתה יודע שכל פעם שאני כשאני יוצאת מהבית שלך, אני מרגישה שלא סיימתי לבכות הכל החוצה, ופורצת בזעיר ענפין בבכי מחודש?

ואני מנסה להמשיך לבכות את מה שהתחלתי, אבל אף פעם לא מצליחה לסיים?

ואתה יודע, שאולי בגלל זה לא רציתי לחזור אליך?

לא הרגשתי שיש לי על מה לדבר איתך. לא שוב.

כי אין אני. אין על מה לדבר איתי. אני חור שחור, זוכר?

לכן כל כך קשה ולא נעים לי לדבר על עצמי בזמן האחרון. אין בי שום דבר ששווה לדבר עליו. או אפילו סתם לדבר עליו.

"זה פשוט... לקום בבוקר וכמעט לבכות מול המראה, כי אין שם שום דבר ששווה להסתכל עליו".

וחשבתי שהזיתי הכל. שדמיינתי, ולכן אין לי בעצם מה לבוא ולהגיד לך.

אז תודה שהמחשת לי כמה צדקתי... וכמה טעות.

אז אתה יודע... אני שמחה שחזרתי. ונפתחתי, לקחתי לך את היד והכנסתי אותך פנימה לחור שאני.

כדי שתראה מאיזה אפס וריק אני מורכבת.

ותודה שהבאת איתך את הפנס שלך, והראת לי את הדרך, ואת הריקנות.

תודה... באמת.

תודה.

עריכה:

ואם שאלת, אז לא.

אני לא בסדר.

רק למקרה שתהית.

יש לי מין משבר כתיבה, ובעצם זה לא משבר- זה בדיוק להפך. יש לי דחף כתיבה שפורץ לי בכוח מהאצבעות.

אני מתפרקת בדממה ובלי להניד עפעף, ויודעת שאני חייבת ללכת לישון כי אחרת זה רק יחמיר,

אבל ברור לי שאם אלך לישון עכשיו לא אוכל להירדם בלאו הכי- כל רגע אקום ואוסיף עוד משהו למחברת הלילה הצהובה שלי. כל רגע אקום לשכתב עוד שורה, להוסיף עוד פסקה.

אני חייבת לכתוב בלי הפסקה עד שהכל יצא.

אני במחזור, אז אולי זה זה, אבל אני פשוט עצבנית ברמות. מתוסכלת. מדוכאת. מלנכולית, תקראי לזה

יש לי דחף חולני לצרוח ולצרוח בלי להפסיק, לקרוע לעצמי את הפרצוף עם הידיים עד שכל הדם ישפך ויכתים את כל הסובבים,

לקרוע את גרוני ולבלוע איתו את כל העולם ואחותו, להקיא, להתפרק, להישבר, להתנפץ לרסיסים,

להרוג את עצמי במו ידי.

זה פשוט לא יוצא ממני וזה בטח יעבור עד מחר בבוקר.

אבל אחחחחחחחחחחחחחחחח.