פצעים ונשיקות

"לא", ענתה היא.

ידעתי, חשבה.

"לא במקרה שלנו, בכל אופן..." היא הוסיפה.

לרגע ארוך אחד, ננעצו עיני הראשונה- כחולות ממסמרות, כאובות- בעיני השניה, חומות בעלות עומק אין-סופי, בל יתואר, מטביע.

"קאט!"

הו. קריאה.

אורות, פלאשים מבזיקים. קולות עמומים, חסרי חשיבות, נשמעו ברקע.

לרגע ארוך אחד, המבט נותר נעוץ. ואז ניתק, נקרע, כאיול משהו מביך נחשף שם, ערום לעיניהן.

בשתיקה, בלי להוסיף ולו מילה מיותרת אחת, פנו השתיים לפינת החדר הגדול. המקום היה שרוי בבלאגן, אנדרלמוסיה מוחלטת- כיסאות, מתלי בגדים, שידות איפור קטנות על גלגלים, המון אבק ורעש וליכלוך, זרקורים ומיני עזרי במה שונים גובבו בערימות, חסרי סדר. 

הן התיישבו על פינות של במה מוגבהת קטנה, מאובקת- ואולי זו הייתה תיבת תלבושות, מי ידע. המקום שימש כחדר הלבשה מאולתר לרגעים שכאלה.

האחת החלה להסיר את האיפור הכבד שטישטש את תווי פניה, משתמשת בפודריה קטנה.

השניה, בעלת המבט הכחול, התכופפה והחלה למשוך את גרבוניה במורד רגליה, בועטת בניסיון להשתחרר מהסבך שעמד להיווצר בהם.

תוך כדי השפלת המבט והרכננת הראש, היא מילמלה בקול עמום, "התכוונת לזה, נכון?"

"מה?" עצרה חברתה בהפתעה, חצי פניה עוד משוכות בצבע כזה ואחר.

"הטקסט. מעולם לא שמעתי אותך מדקלמת אותו בכזו בהירות, בכזו כוונה. והמבט. הבמאי לא היה צריך לעצור אותך אפילו פעם אחת".

כעת היה זה תורה של השניה להתכופף, להתחמק מהמבט שהזדקף משפיפותו ונינעץ בה. היא הכניסה את הפודריה לתיק קטן, נמנעת מלהביט בעיני חברתה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת."

"אני חושבת שאת דווקא יודעת".

שתיקה.

"גם אם כן... תראי שזה רק מיטיב עם הדמויות בסוף הסרט." נאנחה היא.

רציתי להמשיך את זה כבר המון זמן... למען האמת כתבתי את זה ב12.4.2009 ופשוט אין לי מושג איך לקדם את זה הלאה.

היה לי רעיון אבל הוא קצת נגמר.

אקיצר אני משחררת את זה ומקווה להמשיך בקרוב..

ביפ.