"אני כבר לא ריקה", היא לחשה לי לפתע כממתיקה סוד, שולחת מבט נרגש ועיניים מלאת צפיה כמהה. תקווה.
"יש לי סרטן", היא הגתה את המילים כמתענגת.
"מה... מה? סרטן?!" שאלתי בבעתה. "לא נכון, את עובדת עלי!" חזרתי שוב ושוב כסהרורית.
"סרטן, את קולטת? ולא, אני לא עובדת עליך. אני יודעת איך את מגיבה לדברים כאלה. למה שאנסה להבהיל אותך שוב?"
אם הייתי יכולה- אני נשבעת שדמעות היו מציפות את עיניי.
שיניה הבזיקו לעברי בחיוך מסנוור, גדול ואמיתי, מאושר.
ועיניה. סופסוף העננה הכבדה שכאילו רבצה עליהן נמוגה כלא הייתה.
היא חייכה מאושר צרוף וטהור לראשונה שוב מזה שנים. כאילו איזו מסכה הוסרה ממנה- הושלו והתקלפו מעליה בבת אחת 10 השנים האחרונות.
"תודה, אלוהים!" היא צעקה לפתע, פורשת ידיים לכביש הרחב שהשתרע מתחתינו, בעמק ליד צלע ההר עליו עמדנו.
בדיוק היינו בדרך הקיצור לבית שלי כשהיא סיפרה לי.
"תודה, אתה שומע?!" היא צרחה שוב,
מתענגת על התהודה והתחושה הסוחפת.
סרטן.
מעולם לא ראיתי אותה קורנת כל כך.
היא עמדה שם על פיסגת התהום, עם המכנסונים הלבנים הקצרים והקוקו המתנפנף בשמש,
ונראתה כאילו בזה הרגע כבשה את העולם.
