פצעים ונשיקות

 כך עמוק שלמי כבר אכפת בכלל.

הייתי קטנה.

נהגתי להתרוצץ בתמימות, רגלי יחפות, חלקות ואחידות, כשל ילדה רכה בשנים.

תלתלי הבהירים והטבעיים כל כך התפזרו לכל כיוון, ועיני שהיו אז גדולות ועגולות צחקו או בכו כמו שצריך, לא קימטו ומרחו את העור הרך של הילדה הקטנה.

השמלה שלי תמיד התנופפה וזה מעולם לא הפריע לי. לא הייתי שמנה ולא רזה. הייתי ילדה קטנה והייתי אני.

גם אם לא הייתי מאושרת תמיד, היה לי טוב בעולם בסה"כ.

היתה לי משפחה אוהבת, הייתי טבעית מכל ילד אחר שפגשתי- אני והכלבים שהיו השמרטפים והחברים הכי טובים שלי,

כל בעלי החיים שגידלתי ואהבתי כמו הבובה היקרה לי מכל,

הבובות שאהבתי כאילו היו יצורים חיים...

הטבע שנשמתי בכל צעד שלי,

התמימות התהורה הזו, השחוק והגיל בו ילדים מתברכים.

בלי כתיבה מעופשת שהרקיבה והזקינה מבעוד מועד במגרה,

בלי מילים מפוראות ומיותרות, בלי סגנון הביטוי והשחרור השבור והמאוס שסיגלתי לי.. אפילו לא ידעתי אז לכתוב אחרת מרגיל.

בלי מחשבה עצמית עמוקה על כמה אני לא מושלמת וכמה עוד הרבה יש לי לעבור.

לא הודאגתי במיוחד לחשוב על העתיד.

הייתי תמימה. כל כך תמימה.

איפה אני ואיפה זה עכשיו?

כל כך עצוב לי להסתכל אחורה... אולי בגלל כל מה שאיבדתי.