כבר קראתי את זה. אני לא בדיוק זוכרת את התחושה המדויקת שהייתה לי בפעם הראשונה...
אני מניחה שחשבתי שזה ספר מדהים והכל, ובלה בלה.
אבל עכשיו, פתאום, אני רואה אותו באור שונה לגמרי.
תוך כדי קריאה אני כמעט נחנקת עם עצמי. כל הדיבורים על זריקות וצנתרים והכל... אני כל הזמן על סף הקאה,
ואני ממש מרגישה את הגוף שלי נחלש פיזית ואני מפחדת להתעלף שוב. ובכל זאת אני ממשיכה לקרוא בכוח. מידי פעם עוצרת ומנסה לחשוב על כמה שיותר דבירם אחרים, רק לא להקיא ולצרוח ולהקיא עוד קצת.
וכל הזמן העיניים שלי מוצפות בדמעות. כבר שכחתי איך זה להרגיש שמסוגלים לבכות. אני כל הזמן בוכה בזמן האחרון- טב, לא כל הזמן, אבל הרבה יחסית לבלוק הזה שהיה לי רוב השנה. בכיתי היום עם המורה שלי בשיחת חונכות ובכיתי באוטובוס ואעהעה.
והספר הזה פתאום מראה לי כל כך הרבה דברים... שמטלטלים אותי כל כך חזק. פתאום דברים מזעזעים בי איזה משהו, מזיזים לי משהו,
דברים שהם לא הזיזו אז כשהייתי בשלב ההדחקה.
פתאום הכל רגיש ופגיע יותר, כואב וחי יותר. פתאום אני חושבת על הסרטן שאני הכרתי מקרוב. ועל אהבת האם שאני איבדתי איכשהו.
אז אני מחזיקה את עצמי לא להקיא ולא לבכות, ומתחיל ממש לכאוב לי הראש פיזית ברמות נוראיות מכמות הדמעות שאני חונקת ועוצרת בפנים.
ואז אני יוצאת מהאוטובוס ומכבה את המוזיקה כי אני אוהבת ללכת בשקט בכביש עד הבית,
והציפורים מצייצות, השמיים כחולים צלולים עם עננים בדיוק בידה הנכונה, ושקט תמים,
ואני חושבת לעצמי... "אלוהים, כמה שהיום הזה מקסים."
זה כל כך משונה, לאור העובדה שכל מה שחשתי בשבועות האחרונים היה חוסר אמון כלפי העולם. איבדתי תקווה שדברים יסתדרו בגילי, וחשבתי שרק בעתיד אוכל לחייך שוב. איבדתי את האמונה שיש משהו טוב בעולם הזה, ולא משנה כמה המציאות תחייך אלי ברגע מסויים.
שמיים כחולים? ציפורים? גלידה ומוזיקה נפלאה? מי חשב על זה בכלל? אז מה אם נראה טוב? מי אמר והבטיח שזה באמת גם ירגיש טוב?
ופתאום עכשיו. לא טוב, אבל הספר הזה גורם לי להסתכל כל כך אחרת על הכל.
זה די הלם.... מהמם שכזה.
אני עדיין צריכה זמן לעבד את הכל,
נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
