פצעים ונשיקות

הר הרצל, שעת בוקר מוקדמת.

השמים כל כך צחים היום. יום בהיר, אביבי להפליא,

השמש מחממת בעדנה ועננים קלים שטים להם ברכות ומחליקים כחלום בשמים.

לא חשבתי שמקום כזה יכול להיות כה פסטורלי. שליו.

עלווה ירוקה סוגרת מכל הכיוונים. ציפורים מצייצות ומזמרות מבין צמרות העצים,

והעצים מטילים צילם על חלקות דשא מדודות ומטופחות הממוסגרות באבן לבנה, נקיה.

אפילו על הקברים צומח דשא, והמצבה נראית כמו מסגרת לתמונה הירוקה.

ופרחים. כל כך הרבה פרחים.

פרחים חיים, ערוגות מלבלבות בכל פינה, כתמי צבע עזים ומסודרים על רקע הלבן והירוק.

ופרחים מתים, המוני פרחים קבורים עמוק באדמה מתחת לחלקות קבר קטנות.

אני עומדת מול מצבה קטנה, לבנה, של חייל עם שם שלא אומר לי כלום ותאריכים שלא אזכור.

בקרבת מקום עומדת אשה זקנה, או אולי השכול הוסיף כמה עשרות שנים לגילה. במבט מצועף כמעט היא נאנחת ליד עוד מצבה עלומה,

שבורה מדי מהיגון והזמן שכבר אבד כדי לבכות.

בהיסוס אני נוטלת את זר הפרחים הענקיים והורודים שלי, ומניחה על הקבר.

מטיבה בחשש מה את הניילון שמרשרש וחובק את הגבעולים הארוכים.

משתהה עוד דקה קלה וחושבת על המת, צעיר כבן 22 שיכל באותה קלות להיות אחי. אבל הוא לא, הוא רק עוד אחד מאותם עשרות ואולי אף מאות שנקטפו טרם זמנם כדי שאני אוכל לישון בשקט.

אחי ישתחרר בעוד כארבעה חודשים; או אם לדייק בשפת צה"ל, לדבריו, החופש"ש יגיע עוד "ארבע חודש".

כל כך יפה מסביב, כמעט קשה לי לקשר את המקום לבית קברות צבאי. בתי קברות לא נראים ככה. הם מדכאים ומאיימים.

איך אפשר להיות מדוכא או מאויים במקום אוטופי-כמעט שכזה?

אבל כשאני מתרחקת מהקבר ומותירה מאחורי את האשה שתקונן שם לעצמה,

חולפת בראשי המחשבה שמתחת לאדמה עליה אני דורכת שתולות גופות של חיילים.

כל כך הרבה גופות צרובות אש טמונות מתחת לרגלי, מכוסות בשמיכה של פרחים ודמעות.

הר הרצל, 12:29.

בית הקברות הצבאי לחיילי צה"ל מלא עד תום במשפחות שכולות ובאנשים כמוני, שהגיעו רק כדי לספוג את האווירה והזכרונות שמתרחקים לאיטם.

כולנו עומדים ושרים "התקווה", מעטים מזייפים ומעטים צרודים, ויש כמה קולות באמת יפהפיים בתוך ההמון.

אני מתמלאת הערכה ואהבה עזה לעם ישראל לשם שינוי, ביודעי שברגע זה- וברגע הצפירה- כולנו מאוחדים בלבנו, ולא משנה כמה מחלוקות מנסות להעיב על כך.

ברגע הזה עומדים אנשים בכל רחבי הארץ, ושרים ביחד איתי עם דמעות בעיניהם. ברגע זה אין מקום בו לא שומעים את הצפירה,

ואני נוטה לחשוב על זה כעל צרחת הארץ. ארצי צועקת לדקה שלמה, ושכל העולם ישמע. לפעמים אני תוהה אם באמת שומעים את זה עד לארץ אחרת.

בסוף הטקס זרים אין-ספור מכסים כמרבד כל חלקת קבר, כל משטח פנוי.

המקום כל כך עדין וטהור, נראה כמעט כאילו המוות מנסה לפצות ולהטיב ככל שיוכל עם ההרוגים.

לא הייתי מתנגדת בעצמי להיקבר בחלקת אלוהים שכזו.

ואז נזכרת שכל הקבורים הם צעירים שנרצחו, לא אנשים שהחיים עשו עמם חסד אחרון בקבורתם במקום שכזה.

אני לא בטוחה עד כמה הפנמתי- פתאום כל דבר מחוץ ליער הזה נראה לי כמעט מנותק.

ולמרות זה,

ובגלל זה,

אני יודעת שתמיד אזכור.

מחר אלך לים, מחווה ליום העצמאות ולא לכל ההרס והחורבן.

עוד מקום לחשוב בו, עוד מקום למצות.

אני חושבת שיום הזיכרון מהווה בעצם איזה סוג של דרך למלא אדם בלאומיות נרגשת ואהבה עזה לעמו. לגרום לו לחוש קשר פנימי ומחייב, כי כשרואים פרח מת קשה שלא לסמפט ולאהוד...

כל זה רגע לפני יום העצמאות, כי אז הלאומיות והאחדות מתפרצת במקום טוב יותר, נובעת ממקום טוב יותר שרק יום לפני הכאיב כל כך.

ואי אפשר לחגוג ולשמוח במדינתו מבלי להודות קודם לבחורים ולבחורות שהקריבו את עצמם כדי שנוכל לעשות זאת.

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה תודה...

וסליחה מכל הלב שאני ממלאת את מקומכם בחגיגות הכחול-ולבן.