פצעים ונשיקות

ולמה בכלל אני יומיים ברצף בבתי קברות?

הר הזיתים, עולים לבקר את סבתא.

חם.

השמש היוקדת קופחת על ראשינו ללא רחם, ואין טיפת צל בכל המקום שכוח האל הזה.

כל האיזור צחיח, ומצבות האבן בולטות כמו שיניים עקומות מלבניות מתוך האדמה התחוחה- האספלט, הבטון, העפר וגושי האבן המתפוררים.

צמחים מדבריים להפליא מנסים להחיות את המקום המחריד הזה.

הקבר של סבתא הוא היחיד עם מעט הצל, שהטילה התרסה של החלקה שמעל.

צמח לה שיח חובזות עם פרחים סגולים גדולים ליד הראש. לפחות זה חי קצת, לא?

לפתע התחוור לי שמעולם לא שמתי לב שאותיות הנשמה לא רק פותחות את פרק התהילים שלהן, אלא גם כל פסוק בפרק.

אתמול בערב אחינעם חזרה מהעיר. רק הבוקר כשסיפרה לי שהיא ותרי קנו ספריי שלג,

נזכרתי מה היום הזה מסמל בשבילי. מה הוא אמור לסמל. לפתע חזרו אלי בפלאשים תמונות שלי עומדת בתוך מעגל עשוי מאותו הספריי ומעליו הכתובת idiot, צוחקת כמו מטורפת. ויותר מאוחר, בוכה כמו מישהי שאפילו טירוף לא נשאר לה.

לפני שנתיים בדיוק מאתמול ניסיתי להתאבד,

ושכחתי מזה בכלל.

אני מנסה כעת לדמיין את משפחתי יושבת בלעדי בארוחות שבת, ריקנות נבובה נשקפת מהבעותיהם.

כמה החלל הריק שלי היה בולט, זועק.

איזה חור שחור היה נפער במשפחה הזאת. איך היו יכולים להתגבר עליו ולהמשיך כאילו הוא לא שם, נוקב, ביניהם?

בדרך החוצה עברנו ליד מצבה אחת, והורי התעכבו לידה.

"תראו מה זו שואה. קבר של מישהי, עם מצבה שמנציחה גם את זכר הוריה, ושלושת אחיה שנספו".

אני מנסה לדמיין את משפחתי עולה לכאן רק עם שלושה ילדים, מתבוננים במצבה של אחד מאיתנו.

מנקודת המבט שלי היום ובמחשבה לאחור,

אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לסיים את זה-

לא הייתי מסוגלת לעשות להם את זה.