פצעים ונשיקות

בדרך הביתה עצרתי לפתע פתאום, עמדתי לכמה דקות באמצע הרחוב ופשוט בהיתי בירח.

פחות בהיתי, יותר התבוננתי בריכוז, מתעמקת במכתשים שיוצרים צל בהיר, באור הלבן הבוהק שהירח מקרין ובנוגה הערפילי האופף אותו ומסמא את העיניים.

פתאום מצאתי את עצמי מרותקת להפליא.

מכתש פה, מכתש שם, בעצם יש שם עולם שלם עם עמקים וגבעות? חלקת ארץ על כל הכרוך בזה, עם קרקע ואבנים? עולם שלם?

והאור שזורח, איך הוא זורח? ולמה? אני בטוחה שכדור הארץ לא זורח כך, ולא משנה אם זה בירוק או כחול. אבל הירח כל כך מבהיק ולבן, יפהפה.

זו בעצם פלנטה אחרת. יש שם כדור, והוא לא סתם תלוי בשמים או מסתובב לו לפי השעות- זה מקום, ממש כמו כדור הארץ.

ומאחוריו!

מאחוריו יש עוד נקודות שזוהרות באותו אופן! עוד עולמות! עוד כדורים!

הם פשוט קצת רחוקים יותר. אבל אם היו קרובים- היו נראים כמו כדורים שתלויים... אנחנו מסוגלים להביט אל מחוץ לעולם שלנו. לראות את השחור-שחור הזה שמקיף אותו. את היקום האדיר שמאחורינו כל החיים.

וכמו מובּייל שתלוי מעל לעריסה של ילד רך, העולמות האלה תלויים לנו שם מעל לראש.

אנשים יכולים לפעמים להיות מרוחקים. אתה יכול להיות בטוח שתמיד ראית את האדם שמולך,

אבל פתאום תראה אותו באור שונה לגמרי... או שיותר גרוע, לא תראה אותו כלל.

אפשר להכיר מישהו ולחשוב שבוטחים בו, ויום אחד אתה פשוט מבין כמה אתה לא מכיר אותו.

או פשוט, יום אחד לגלות שמישהו שהכרת הפך לזר מוחלט.

אפשר להסתובב ברחוב ולראות חבר'ה שבעבר חשבת שהם החבר'ה שלך... ופשוט לא לדעת עליהם יותר.

הם לא שייכים יותר.

מנותקים.

הם שם, אבל אולי לא באמת. ויש כל כך הרבה כאלה. רחוקים וקרובים יותר, אולי.

ויש כאלה שממש מתקרבים... וכבר רואים קצת את הזוהר שלהם. קצת מעולמם.

אבל אם יתקרבו מידי- תיווצר התנגשות ופיצוץ בלתי נמנע.

אנשים מחביאים וצופנים בתוכם כל כך הרבה דברים. סודות.

אפשר לחיות חיים שלמים לצד מישהו והוא עדיין יפתיע אותך יום אחד.

אנשים הם עולמות שלמים.

פלנטות נפרדות, שלפתע פתאום עוצרים להסתכל, ומגלים שהם לא מה שתמיד ראית בהם....