נדמה לי שנגמר עידן ה'סטוצים'.
כלומר... בפעם הקודמת היה לי מין קטע פורקני, פורעני ומזוכיסטי שכזה- אולי סוג של ריבאונד עקום- להיכנס לקשרים שאני רק חושבת שאני מעוניינת בהם, לפתח חשק ותחושה של רגע ואז לזרוק אותם אחורה כשנמאס.
ועכשיו... עכשיו התקופה חזרה שוב, אבל בגל וגוון מתון יותר.
היו לי פעמיים קשרים שהתבררו כחסרי משמעות מבחינתי, ועכשיו התעייפתי.
אני יודעת מה נדרש כדי שאתאהב שוב באמת, ואין לי כח לתת את זה. אין לי כח לזה.
לא שאין לי את הכוחות הנפשיים להפריד את עצמי מהקשר החזק בו אני שרויה, אלא שפשוט- התעייפתי מלהתחבר מחדש.
אין לי חשק מטורף או מוטיבציה להתחבר שוב לבנאדם, לבטוח בו ולקוות,
עייפתי מתלות את כל מאווי באדם אחר ואז להתאכזב.
כרגע? כרגע רק בא לי לנוח.
להיות איזו תקופה ממושכת לבד, לצבור כוח נפשי ולהירגע, לבטוח שוב באנושות...
ולהפיג כל שריד של תלות בקשר הנוכחי שלי. לטפס מעל המחיצה הזאת ולעבור אותה עד הסוף- ולא דווקא בדרך הקשה והרעה.
אני צריכה להיות קצת זמן עם עצמי לבד, ולהשלים את החסר.
פיספסתי כל כך הרבה בשנה האחרונה שבה לא הקדשתי הרבה תשומת לב לעצמי.
בא לי עכשיו על מישהו ספציפי, בן לשם שינוי.
אבל אני חושבת שאני אתן לזה להבשיל קצת, להתבשל קצת,
ואולי אחרי שאהיה מספיק זמן לבד- מבודדת ובודדה, ובעיקר בעיקר שלמה- אולי להתאהב שוב. לתת [כמעט! חשוב שזה יהיה רק כמעט!] את כל כולי לאדם הזה.
אני אשמור אותו לימים טובים יותר...
ולשם שינוי אני אופטימית.
עברתי את הקריז, אני חושבת.
ואני אמורה להיות ממש מותשת מהכל ולהתפרק- אבל אולי אפילו את זה כבר עברתי, לא?
כי אני מרגישה שיש לי כח... אבל כח להתבודד.
לא ליצור קשרים חדשים- אולי זה יפרק אותי, וכל האנרגיה החיובית וההשקעה שהצטברה עד כה תרד לטימיון, ואאילץ להתחל שוב מחדש.
יש לי כח נפשי להתמודד עם הבדידות סופסוף 
להשתלם. לחזור אלי.
וזה יבוא כשיבוא,
ויהיה טוב.
באמת יהיה.
i'm not a perfect person,
but i will be.
כי אם אין אני לי, מי לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
