אני מקווה שזה לא יבריח אותי ואני עדיין אצליח להמשיך לכתוב.
לפחות קצת.
הנה אני מנסה...
לרגע שהבזיק כהרף עין, ראיתי אותה.
היא עמדה שם, מתפקעת מצחוק ומחוייכת כולה, חופשיה.
היא הסתכלה אחורה במבט משועשע ומלא רחמים על הילדה שהייתה, כבולה ואזוקה לדיכאון שלה.
היא השתחררה. היא המריאה.
היא חיה. שרדה.
ההבזק דעך לאיטו,
ואני נותרתי מאחור עם החלום.
פנטזיה על ילדה שתהיה כשתצליח. ילדה מלאת שליטה במצב, ילדה שהשאירה את הגרוע מכל מאחוריה ולמדה איך לחיות, ילדה בריאה.
"אני רואה שם בתוכך את הילדה הבריאה הזאת, אבל היא ירודה וחלושה כל כך."
כמעט שקופה. אבל אתה יודע? גם אני יודעת שהיא שם לפעמים. פשוט עמוק כל כך, וקטנה כל כך.
"אני לא חושב שאת אפילו קרובה לזה בינתיים."
ואתה יודע מה עוד?
אני אתגבר, ואוכיח לך שאתה טועה. שאני מסוגלת להיות חזקה. שגם נרקומנים מסוגלים להיגמל...
נכון?
עריכה, שעה אח"כ בערך:
ואם עד הרגע הייתי אופטימית,
תגובה אחת קצת פוררה אותי [למרות שהיא לא הפילה! אני עוד יכולה לעמוד עם ראש זקוף! הא!].
אני מתגעגעת אליך, אתה יודע את זה?
אלוהים, הייתי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.
היית כל מה שעשה לי טוב.
וממש אהבתי אותך. ואני יודעת, אני זוכרת, שאהבת אותי.
טלפון אחד איתך יכל לתקן הרגשה מחורבנת. ועוד איזה טלפונים, שיחות של 3 שעות ב3 בבוקר.
בילוי של כמה שעות איתך ניקה את הראש.
האמת? אני בקושי זוכרת עכשיו המון קטעים מהרצף הזה.
לפעמים היא צריכה להזכיר לי כמה דברים שהיינו עושים ביחד, ולא עוד.
יש לי את הזיכרונות הקטנים שלי שמשתמרים. הפעם ההיא שם. והרגע ההוא במקום הזה. הרבה דקירות קטנות, ומתוקות.
אולי הדחקתי, אולי שכחתי מחמת הזמן שעבר...
אבל את הצריבה הזאת של הגעגוע לעולם לא אשכח.
שנה וקצת, אני חושבת.
שנה וקצת שלא דיברנו באמת.
עדיין קשה לי בכל רגע שעובר, לדעת מאחורי כתפה מה עובר עליך- אבל לא להיות מסוגלת להישיר מבט ולהתבוננן בעיניים.
עדיין קשה לי שאתה רואה אותי משתנה, מתחלפת, מצטבעת ומתפשטת,
וכל זה בלי להחליף ולו מילה אחת.
אני יודעת שאתה בטח חש קצת אשם לפעמים.
מותר לך. פגעת בי. אבל אתה לא היחיד בכל הסיפור הזה, אתה יודע.
ובכלל, אני מניחה שאם הפגיעה לא הייתה עמוקה כל כך עוד הייתי יכולה להבין איכשהו, אולי כמעט לסלוח, הייתי יכולה להמשיך להיות חברה שלך.
אבל ניפצתם אותי לרסיסים במקום כל כך עמוק,
ותראה מה קרה.
לא כתבתי לך הרבה זמן, נכון.
אולי לא הייתי מסוגלת.
המשכתי לעמוד נטויה באבלי אבל מתקדמת הלאה, מנסה להשאיר אתכם מאחורי.
להעמיד פנים שכבר לא משנה לי ולא אכפת.
אבל בעצם כן אכפת.
לך אכפת? אתה עוד נזכר בי מידי פעם? מתגעגע?
מצטער על שאיבדת, באמת מצטער?
אולי אפילו כואב?...
אני מתגעגעת אליך.
מאוד.
כואב לי לדעת שעכשיו אתה החבר הכי טוב של מישהי אחרת, ושאתה מדבר וצוחק ומסתכל בעיניים שלה.
קשה לי לחשוב שהיא תפסה את מקומי, ואני נאלצת להביט בפניה כל יום. לחיות עם זה ואיתה.
קשה לי לדעת שאתה תפסת את מקומי.
נושלתי.
פעמיים.
הלוואי ויכולתי פשוט לחזור ולדבר איתך.
אבל אתה מבין... הרסתי ושרפתי כל כך הרבה גשרים. התבצרתי בתוך כל כך הרבה חומות.
הרחקתי אותך מעלי כמעט בכל דרך אפשרית, עכשיו אני שומעת דיווחים יבשים על חייך רק מפעם לפעם דרכה. אני בטוחה שהם אפילו לא אובייקטיביים מידי, ועברו צינזורים וסינונים.
המרחק ממך הוא אסמס אחד. שיחה אחת. הודעה אחת.
תגובה מזדיינת אחת על תמונה אהובה אחת.
ובכל זאת מעולם לא היה לי כבד יותר לשלוח את היד.
אני אפילו לא מנסה.
"הקרב הזה אבוד מראש, ווטסון..."
לעולם לא אהיה שוב חברה שלך.
ואיך אוכל, אחרי כל מה שאמרתי? ועשיתי?
אחרי כל מה שאתם עשיתם?
אחרי שחזרתי שוב ושוב על המנטרה שלי, שגורסת שאין מחילה על צלקות...
רק רציתי שתדע את זה.
ולא הייתי פגועה כל כך, אם לא הייתי עדיין - אוהבת.
על מה אני מדברת?
אתה בכלל פוץ.