פצעים ונשיקות

הרגשתי שוב קצת אנושית לשם שינוי,

לשבת שם ולהתפקע מצחוק עם כל החברה הישנים. רק בנים, רובם סטרייטים, כולם מנסים לדבר לכיווני איכשהו.

כולם נוסטלגיה.

הכל נוסטלגיה.

יש לי נטיה להיות over דרמתית בלילה, זה יכול לצאת מכל החורים.

אז אני פשוט נאבקת בכל הכוח בדיכאון, ממש נלחמת בו בשיניים וציפורניים. אני מרגישה אותו מאיים לחנוק אותי.

ואז, לפתע, אני בשליטה. מה שלא פחות מפחיד, אגב.

כשאני בשליטה ולא הדיכי שולט בי, אני נכנסת להיסטריה שאאבד את זה בכל רגע נתון. וקשה להיות השולטת, לשם שינוי להחליט בעצמי מה קורה איתי, בלי להיכנע ללחצים של המצב הירוד המוכר והנוח. הממכר, שוטף המוח.

לפעמים אני מרגישה גל כזה ששוטף אותי, דחף חזק לבכות ולהוציא הכל ואח"כ לחזור ולהריג שמצויין. פשוט כי אני יודעת כמה זה לא בריא שהדמעות נעצרו באמצע שיחה והחלו לבנות סכרים ולהיאגר.

האמ תשרציתי לשחרר את הפקק קצת, אבל בכל מקום היו אנשים. והם דווקא שיפרו לי את המצברוח.

זה פשוט שחוסר הצדק המשווע הזה זועק לי מכל פינה לפתע,

איך שלקחו ילדה שבמבט לאחור עד כיתה ח' חייה היו מושלמים למדי- או לפחות נורמאליים...

איך לקחו אותה והפילו עליה סיפור שונה, תסריט שלא יועד לה מראש ולא נכתב בשבילה בכלל. משהו לא מהעולם הזה.

מחלה שמוטטה את משפחתה והרסה, החריבה את עולמה הפנימי.

זה לא היה אמור לקרות ככה בכלל.

זה לא הוגן.

אבל שוב, במחשבה שניה, מי אמר שהחיים הוגנים?

אני רוצה לבכות על זה, באמת שכן,

ואז אני נזכרת כמה שלבכות על זה לא יוביל אותי לשום כיוון.
אז אני משתלטת על עצמי בכח, כופה על עצמי לחשוב "אני ילדה בריאה ושפויה בעלת שליטה עצמית, הכל יכול להסתדר בחיים שלי וזה רק תלוי בי. אני יכולה לבחור להיות בריאה".

ואני מצליחה לשם שינוי.

תראו אותי, עכשיו אמצע הלילה והדרמה לא הורגת אותי