כשאגדל, או אולי בעצם מחר- מתישהו בכל אופן, אמות.
לא, אני לא מתכננת שום דבר פזיז ואין לי שום דחף מורבידי כרגע. אני פשוט יודעת כמו כל אחד אחר שזמני יגיע יום אחד.
אני לא יכול לצפות לו. אני יכולה לשער שהוא יגיע בגיל הזה והזה, מהסיבות האלה והאלה.
אני יכולה להניח שלא יפול בגורלי להידרס מחרתיים.
אבל אני לא אדע בוודאות לעולם, ויכול להיות שהרגע הזה יגיע מוקדם מהצפוי.
בינתיים אני פשוט מנצלת את הזמן שעומד לרשותי - ונושמת.
החלום שלי?
כשאמות, ישאר לי הבלוג הזה. לא אכתוב בו יותר, ואולי יום אחד יכנסו לכאן כמה שנהגו לקרוא אצלי- יכנסו ויתהו למה לא עידכנתי כבר שלושה חודשים.
ישאר לי הבלוג הזה, בו רשמתי במשך שלוש השנים הארוכות והקשות בחיי את כל מאווי, שאיפותי, חלומותי, כעסי, שמחותי,
תיעדתי כל עליה וירידה, כל נפילה וקימה איתנה.
ישאר לי הבלוג הזה שהפך לטורים ארוכים של כמעט כל דבר שחלף במוחי בתקופות האחרונות.
כתבתי כאן כל כך הרבה. כבר עכשיו בסה"כ יש לי 474 פוסטים. בחלקם השקעתי ממש את הנשמה, בחלקם סתם תיארתי משהו מזווית הראיה שלי- זה לא משנה, כולם חלק ממני וכולם יאבדו לאחר שאמות. במקרה הטוב ישארו לנצח כפיסת מידע וירטואלית שלא תגיע לשום מקום- ואיש לא יזכור שהייתה קיימת ותוססת פעם- ובמקרה הרע, ימחק הבלוג לאחר שלושה חודשים.
אלא שאנשים אחרים מסוגלים להבטיח שזה לא יקרה.
מה שאני חותרת אליו, בעצם, היא בקשה אחת בודדה- כשאמות [אם זה יקרה מוקדם מידי ואם עוד תהיו פה]- בבקשה, קחו כל פוסט ופוסט שנכתב פה [אולי חוץ מהטיוטות שבעצם שייכות לבלוג החסוי ואותו אני משאירה לעיניים בודדות מורשות] והדפיסו אותו. את הפוסטים המודפסים תסדרו לפי התאריך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, ותהפכו את זה לסוג של ספר.
אל תוציאו אותו לאור, אני לא אגזים. רק ספר. אם חברים קרובים או משפחה ירצו, אפשר יהיה לשכפל אותו. רק במידת הצורך, לא צריך משהו גראנדיוזי.
בשבלכם זו תהיה טירחה קטנה,
בשבילי - זהו כל עולמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
