היא הכינה לעצמה את הקפה שהיא אוהבת, חלש חלש ובספל הצר, הדק- איכשהו תמיד בספל הזה הכמויות יוצאות לה בפרופורציות המושלמות.
היא לקחה אותו בזהירות שלא ישפך והתיישבה מול המחשב. הכי טעים לה ככה, בספל הקטן.
"הדברים הטובים באים בקטנה", נזכרה שאמרה לה אמא כשפעם בכיתה ג' התלוננה שהיא הכי נמוכה בכיתה.
"ולא רק זה", היא הוסיפה, בוכה מרות. "הם גם קוראים לי שלד."
"מי קורא?"
"שילה השמנה."
"זה כי היא מקנאה- את קטנה והיא לא. רואה?"
היא התנערה משרעפיה ומהזיכרון בחיוך קטן, מתכרבלת בחתוליות ומהדקת את רגליה לביטנה.
לקחה עוד לגימה מהספל, קטנה קטנה,
וזו העכירה לפתע את הנוסטלגיה שהציפה אותה.
לא תמיד כשהייתה קטנה הכל היה מושלם - זכרה.
בפעם ההיא שהם "היו בשלישיה", ככה הם קראו לזה, והיא לא ידעה מה בעצם זה אומר עליה כי היא בכלל נשארה בתולה- גם אז הייתה קטנה, קטנה וטיפשה.
ואז כשלא ידעה אם להתחיל דבר כזה אבל לא לסיים אותו בכלל נחשב שעשתה משהו. פחדה, לא העיזה לשאול.
ולמה לא נשארה קטנה מידי גם בשביל זה, תהתה.
למה רצתה להתבגר.
אתמול כשגמרה היא בכתה.
תוך כדי. הוא התנער ממנה קצת בגועל כי דימעותיה הרטיבו לו את הסדינים,
והיא רק רצתה לברוח משם.
קמה ואספה את הדברים שלה, לקחה את המעטפה עם הכסף ועזבה בלי הטרמפ חזרה לתחנה.
"מה את גומרת, דוחה אחת". סיננה בליבה. שנאה להרגיש.
תמיד ניתקה עצמה מהרגש במקרים האלו, העמידה פנים שהיא בובה. הייתה נרדמת בהקיץ וחולמת שהיא עפה, שהיא ציפור קטנה בשמים, שהיא כוכב.
וכשמידי פעם התפלקה לה טיפה מאחורי סכר האטימות, כשנפרץ סדק, היא קיללה את עצמה בלי קול וסנטה בחוסר היכולת שלה להיות מקצועית.
היא עלתה על האוטובוס, ממששת את השטרות מבעד לנייר שעטף אותם,
תוהה אם יהיה לה האומץ בכלל לאכול מכסף מזוהם שכזה.
אבל כמו תמיד, כשהגיע הרגע היא לא חשבה פעמיים.
רק אחר כך, כריך ממלא את בטנה, מחשבה אחת חלפה במוחה-
"אוכל קטן, כסף קטן, רגש קטן. שכל קטן. הנאה כל כך, כל כך זעירה וקטנה.
צודקת אמא... הדברים הטובים באים בקטנה"...
[וואו, הרגע שמתי לב שביומיים האחרונים כתבתי איזה 7 פוסטים. מטריד. מאיפה כל זה בא לי?
מסתבר שגם כשאני מרגישה טוב אני מצליחה לכתוב דברים.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
