פצעים ונשיקות

אני דופקת חתיכת התחנחנות.

ואני כלכך מזלזלת בעצמי כשאני רואה את מידת החנופה שאני מקיאה על אנשים.

הרגע נשבר לי המזלג ביד.

...אז המשכתי לאכול עם מזלג שבור.

עריכה:

ישבתי לידו, דיברתי אליו.

"אתה יודע?" שאלתי. "בעצם לא היה כל כך נורא היום. נכון, הסרט היה מחורבן, אבל הגלידה הייתה ממש טעימה, ובכלל- תמיד רציתי לעמוד על הגשר הזה, כמו איזה חלק מסרט".

הוא שתק, בחר שלא לענות לי. זה לא שינה לי הרבה.

אחזתי בידו, מטיילת עם ציפורני על העור הלבן של גב ידו והופכת אותה,

משרטטת את קו החיים שלו. ממשיכה אותו עוד קצת, אחרי שכבר נגמר.

זרקנו את עצמנו באמצע הכביש ככה שבעצם היה בזה קצת מין הסיכון, אבל בשעה כזאת מאוחרת בלילה לא ממש ציפיתי שתבוא עוד מכונית.

אז המשכתי לדבר אליו.

"אף פעם לא סיפרת לי שאתה אוהב מנטה צ'יפ. כשדיברנו על חתונה - זוכר? כשהיינו קצת יותר קטנים הזכרנו את הנושא בצחוק - יכולת להגיד אז משהו על הטעם שיהיה בעוגה."

הוא המשיך לשתוק, בוהה בשמים. אולי קצת פוזל לכיווני.

"מעולם לא היית הטיפוס הפטפטן, אני יודעת. חתיכת שתקן. אבל אני עדיין אוהבת אותך, זה בסדר". חייכתי אליו ורכנתי אליו, לנשק לשפתיו הצבועות באדום-אדום הזה.

המשכנו לשבת כך, אני מברברת קצת מידי פעם והוא רק נהנה מהרגע הגנוב הזה כשידו מונחת על ירכי, וידי מלטפת ואוחזת אותה מעל.

בדיוק הסטתי בעדינות את קווצת השיער השחור שנפלה על עיני התכלת שלו כשהאורות התקרבו.

בהתחלה לא ראיתי אותם, ואח"כ כשהסירנות נשמעו ניסיתי לגונן עליו. שלא יתקרבו יותר מידי.

כשהפרמדיקים ירדו בקפיצה מהדלתות האחוריות והתחילו למשוך אלונקות, צועקים לתוך מכשיר הקשר שטויות על נפגע ראש בתאונת דרכים,

החלטתי שהגיע הזמן לנסות לעוף משם.

"אלכס, קום", לחשתי לו. "זוז כבר, קדימה." התחלתי למשוך אותו בעדינות. הוא לא זז, החתיכת אגואיסט הזה. לא זז, קיבינימאט.

החדר העטוף קירות בלבן הלחיץ אותי קצת.

"אלכס," ניסיתי שוב. "אלכס, בוא נלך. אני לא אוהבת את המקום הזה."

הוא צחק עלי. ראיתי את החיוך מתגנב לזוויות פיו.

המניאק הקטן שלי צחק עלי.

ולמרות הכל נישארתי שם איתו, עד שהם הרימו אותי בכח, ומשתוללת גררו אותי ממנו.

למרות הכל באתי כשהורידו אותו לשם, לבוש לבן צחור.

ורגע לפני שסגרו עליו מכל הכיוונים וחנקו אותו, רגע לפני שכל מה שנותר זה להשליך לכיוונו קומץ פרחים ומילות פרידה יפות, רגע לפני שידיים איתנות אחזו בכתפי ולקחו אותי משם...

למרות הכל רגע לפני כל זה אחזתי בידו, משרטטת בציפרני את קו החיים הלבן שלו וממשיכה אותו עוד קצת,

אחרי שכבר נגמר.

אין לי בכלל מוזה והקטע כתוב נורא,

פשוט רציתי להוציא את העלילה הזאת מהמערכת. חבל שבחרתי להוציא אותה דווקא כשאי כלכך לא מרוכזת.