פצעים ונשיקות

1, 2, 3.

1. קיץ בכלל מוציא אותי מהמציאות שלי.

או ליתר דיוק, זורק אותי בחזרה לתוכה ומנער אותי מהבועה על הדרך.

כל החורף יש כאילו תפאורה על העולם שלי - הוא קודר, עגמומי ומדכא. אפור להחריד, וכלכך, כלכך יפה.

בקיץ מישהו מושך את שמיכת העננים הקרירה באנוכיות לקצה השני של העולם, אבל מהצד השני נותן לנו לנשום קצת. הוא מוריד את מעטה הבאסה מעל ראשי.

אני שונאת קיץ. חם ומזיע, וממש דוחה. פשוט מגעיל.

ובכל זאת, בלי הקיץ בטח הייתי מתה איפושהו בין יום סגריר אחד למשנהו:

בחורף ישנה בערך מחצית השעות שאני זקוקה לה בכל לילה, כלומר אני בקושי ישנה. עייפות מצטברת שכזאת מביאה אותי למצב שבו רוב היום המוח הקודח שלי הוזה דברים חולניים, מכניס אותי לסרטים וכאלה. העייפות ממסטלת אותי כל שנת הלימודים. ניתן להבחין בתופעה מתגברת עוד יותר בלילות.

כשמשלבים את זה עם תאורה גשומה, חשוכה ומקפיאת עצמות על הבוקר, אפשר להבין למה אני מסתובבת חצי שנה עם הבעה של זומבי על הפנים ומחדד-חתוך-את-עצמך בתיק. 

הדיכאונות שלי הרבה יותר מוגדרים ומוסברים בחורף. כאילו מישהו מסמם אותי ומערפל את ההיגיון המוחלט שלי- חורף שכזה בשבילי הוא סרט שבמזל גדול מספיקים להחזיר אותו לוידאון לפני שהוא הורג אותי.

אז לא, לשאלכתם, אני ממש לא טיפוס של קיץ, אבל אם לא היה קיץ בטח הייתי מתאבדת. פשוט כי הקיץ מטלטל אותי קצת, נותן לי פוש של היגיון שרק שילוב של שמש בריאה ומינימום של 9 שעות שינה בלילה ממוצע יכול לספק.

ובקיץ פתאום יש לי מצברוח טוב, או לפחות... שפוי.

אני באמת מרגישה שפויה כשהשמיים בהירים. מצחיק, לא?

רק חבל שזה גוזל ממני את יכולת הכתיבה [העגומה קמעה] שלי.

2. הפסיכו שלי.

מה רציתי לכתוב עליו?

.....

אה, כן.

אני אצוטט את עצמי מפוסט ישן יותר:

"אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת."

הדימוי הזה עדיין נכון. אבל מה שעושה הפסיכו, כך החלטתי, הוא בעצם לנסות לתקן אותי כמו שרופא מתקן.

נכון, אביטל, כמו שאמרת- הוא מעלה למודע שלי עוד צרות. דברים שהיו קיימים רק בתת מודע עד עכשיו.

אבל הדברים האלה עדיין השפיעו... השבר הפנימי שלהם.

ומה הוא עושה?

כמו שניתן להסיק מהדברים שלך... הוא שובר אותי מחדש.

הוא שובר אותי בדיוק במקום בו כבר נשברתי בעבר, מעלה במודע את הכאב מחדש, גורם לי לבכות על פצעים ישנים, גורם לי להכיר ולשנוא את הצרות שלי.

הוא שובר אותי שוב במקום שלא התאחה נכון.

ואז, בעזרתי המהוססת, מנסה לחבר מחדש את החלקים- והפעם בסדר הראוי. שנינו ביחד מנסים לעזור לי להחלים בצורה תקינה. ישרה.

אז נכון, אני בוכה וכואב לי. ונכון, אני לא חושבת וגם הוא לא חושב שנצליח לתקן הכל עד הסוף ולהחזיר את המצב לקדמותו.

איך אמרתי פעם? "ואיבדנו כבר יותר מידי, את יודעת.." או לסירוגין, כמו שאמרו איימי לי ובן מודי- "יש פשוט יותר מידי שהזמן לא יוכל למחוק."

אבל אנחנו לפחות עושים משהו.

וגם אם על הפצע השבור והמאוחה מחדש תישאר צלקת- זה עדיף על שבר שמעולם לא ראה רופא.

3. ההורים שלי.

[אני לא מצליחה להיזכר טוב מה התכוונתי לכתוב בכלל].

רציתי להגיד משהו על התמונות שלי מגיל 14, אבל בשביל זה אני צריכה ציטוט מהספרת "שומרת אחותי" והוא בבצפר. אני אשכתב את החלק הזה ביום הבא שאהיה שם - שלישי או רביעי- ראו הוזהרתם!

אה, ורציתי גם להגיד משהו על... אהה.... זה עמד לי על קצה הלשון לפני רגע... [כן, כל הקטע הזה עומד להשתכתב].

נו?

אה!!!

אז אשמה.

סתם רציתי לציין שנראה לי שבמקום עמוק כלשהו, הרגשתי אשמה להתבגר.

ואולי האשמה המודחקת הזאת הביאה לכעס גדול עוד יותר על ההורים שלי.

כלומר, רוב המתבגרים יכולים להרשות לעצמם לעשות צרות כמה שהם רוצים ולהתעלל בהורים שלהם - הם יודעים שההורים ינסו לעמוד כמו קיר איתן ולספוג את כל המהלומות שיונחתו עליהם לאורך גיל ההתבגרות של ילדיהם. הרי הורים מחכים בחשש להתבגרות של הילד כבר מרגע היוולדו. הורים שמתפקדים כמו שצריך יוכלו להתמודד עם לא מעט זוועת שיפיל עליהם הטינאייג' הממוצע, כל עוד הזוועות בגדר הפרופורציונאליות.

אבל אני? אני לא יכולתי להרשות לעצמי את זה.

כשהתחילו הבעיות שלי, הן הופנו כלפי הורים שבורים. אמא מרוסקת ואבא שנשאר להיות עמוד התווך לבדו, מנסה להשליט סדר במצב.

לא יכולתי להתמוטט ולקרוס ותוך כדי כך לבנות את עצמי מחדש, בלי לזרוע עוד יותר הרס וחורבן במצב שלנו שכבר היה קשה ממילא.

לא יכולתי להתפרע.

הייתי עסוקה מדי בלהרגיש לא נאהבת והכל, יה נואו.

אז כעסתי עליהם כמו הגיהנום, על זה שגרמו לי להרגיש אשמה שאני מתבגרת.

כעסתי שלא נתנו לי להתפרע ולהיות טינאייג'רית טיפיקלית [אני נשמעת כמו אביטל], כלבה מתמרדת והכל, לא יכולתי להרגיש ככה בלי לשמוע אותם מנגד מטיפים על כמה שזה אנוכי להחריד מצידי בהתחשב במצב.

כעסתי על האשמה.

מצחיק שכתבתי את כל זה כשאני עוד נתכוונת לערוך. וזו רק מחשבה, אני אצטרך לבדוק אם יש לזה ביסוס פסיכולוגי כלשהו ביום חמישי... P=

4. [יש 4? מה? =\ נקרא לזה 3.5? הו וול. הו גיבס אה שיט.]

ועוד יותר מצחיק זה שהתחלתי לכתוב חסרת מוזה או כח כתיבה...

ותראו איזה אורך דפקתי.

הכל כי אני במצברוח שפוי מכדי להתעסק בפריקה כל היום,

אז מחשבות ששוות את זה מצטברות איפשהו עד שנאגרות לכאן בבום אחד... חחח

סי יה ביצ'ס! שבוע טוב בינתיים!....