פצעים ונשיקות

אז יש לי עבודה. ויש לי תג שם ומחלקה. ויש לי צ'ופסטיקס ארוכים יקרים לאסוף בדלי סיגריות, ויש לי שקיות זבל, ויש לי הנחה בקפיטריה של הגן, ויש לי חולצה אחת שאיתה אצטרך להתמודד שבועיים [הסוד הוא לכבס אותה ידנית כל לילה בחלקים הדרושים, ואת שאר הגועל להכחיש ולהדחיק],

ועוד מעט יהיו לי שרירים [אני מקווה] בכל מיני מקומות מפתיעים,

ותהיה לי מכת שמש והתייבשות וכאבי ראש,

ומחסור בשינה,

וקצת כסף.

מגניב, לא?

זה כלכך צריך להיות לא חוקי:

• לקום לפני 9 בבוקר. [אומייפאקינגאד, קמתי היום ב5:50. הערתי את השמש, פשוטו כמשמעו. יש שעה כזאת בכלל?! זו לא השעה שקמים לשירותים באמצע הלילה?!]
• לצאת מהבית כשיש יותר מ25 מעלות בחוץ.
• לבנות חדרי צוות בלי מזגן הולם.
• להכניס חרדים למקומות בהם יש סבירות שיצפו אנשים שפויים.
• להכניס את הילדים של החרדים לכל מקום שהוא כרוך בציוויליזציה כלשהי.
• לשלם לאנשים שכר מינימום. כלומר, כשהם אומרים מינימום, הם מתכוונים למינימום. ברצינות, אני יכולה לקנות אייסקפה לשעת עבודה.

אה, וציטוט של ג'וני, בוס למופת:

"אל תנסו לקפוץ מעל לגדר אם בדיוק לקחתם מריחואנה, או אם שתיתם אלכוהול. בעצם.. יותר טוב אל תבואו בכלל לעבודה תחת השפעת סמים ואלכוהול, טוב?"

וכאן תמים רישומי ליום הראשון, בערך.

באתי לשם והם במקרה היום העלו שאלה היפותטית על מצב מסובך שכרוך באמא חולת סרטן.

זה פתח לי את כל הפצעים.

הקול שלי נסדק כשהבעתי את דעתי החצויה, ואז לפני שנשברתי לגמרי ברחתי החוצה להתפרק. בכיתי, דפק לי הלב כמו פטיש, וכו' וכו'.

לשעה - שעתיים, חזרתי לכיתה ט'.

הרגשתי נורא ואיום.

בתחנה כיביתי את הסיגריה הראשונה שלי זה שלושה חודשים בעודה כמעט שלמה לגמרי, כל כך נגעלתי מזה פתאום.

עליתי לאוטובוס בהרגשה הכי משונה בעולם.

חשתי כיתה ט', אבל לגמרי.

נאלצתי להזכיר לעצמי שוב ושוב שכבר עברו שנתיים מאז, וכרגע אני עסוקה בלהשלים ולא בלזעזע.

שמתי מוזיקה שמחה והכרחתי את עצמי לחשוב חיובי.

הסי.טי. מראה שהכל תקין.

כלום לא רע עכשיו. גדלתי מאז והכל עבר.

אני במצב טוב.

ונחשו מה? עכשיו, אחרי מקלחת הגונה ושטיפת מוח פנימית קלה, אני באמת מרגישה טוב.

ומחר בבוקר בטח אפילו תעבור התחושה המוזרה שיש לי בבטן, ואני אווכח כמה הכל באמת בסדר.

(:

לילה טוב, אם כך.