פצעים ונשיקות

נו, הפלאפון תקוע בדבר הקטן הזה שלו שאמורים לחבר לחגורה. אז זה תקוע לי על המכנסיים מתת לשולי החולצה, אתם באמת מצפים שיהי לי זמן להעביר כל שיר?

עריכה,

כי ממילא רוב היום שלי סובב סביב גן החיות ואין טעם לכתוב פוסט חדש על כל ממצא חדש:

מצחיק אותי שההעדפות שלי בבני אדם השתנו קצת:

עד כה הערכתי אנשים שזרקו זבל בפח, ושנאתי את אלה שאפילו לא טרחו להסתיר את העובדה שזרקו זבל באמצע השביל.

כרגע אני מתעבת בכל ליבי את האנשים שנהגתי להבין יותר- אלה שמנסים להחביא את שיירי המזון ובדלי הסיגריות שלהם מאחורי סיחים ובתוך גומחות של אבנים.

למה? כי מסתבר שגם לכל אלה אני צריכה להגיע.

אני מתחילה לחבב את החארות שזורקים ישר באמצע הכביש. פחות עבודה לי.

אני אפילו יותר מעריכה את רפי השכל המזדיינים שמגיעים עד ליד הפח ומשליכים את הזבל סביבו. כפרות עליהם, אני רק צריכה להרים ולקלוע סל. לא צריכה להכביד על השקית שביד שלי.

בנוסף, בחיים לא כאבו לי הרגליים יותר מעכשיו- אני מרגישה כאילו רצתי בספרינט חמישה טיולים שנתיים בני 3 ימים ברצף.

זה נוראי. אני מתפרקת בכל צעד, קורסת על עצמים כאילו במקום כף רגל יש לי גפרור, וצולעת זה כבר ברור מאליו.

אה, ועוד דבר שברור מאליויותר ויותר- עדיף שהעבודה תהיה משעממת ככל האפשר.

האלטרנטיבה, אתם מבינים, היא עבודה מעייפת בה אתם מטרטרים את עצמכם הלוך ושוב אחרי זבי חוטם קטנים שמפזרים זבל על ימין ועל שמאל.

כן, בהחלט עדיף יום רגוע ללא מבקרים => ללא אשפה. [ומקלות של סוכריות, קיבינימאט, מקלות של סוכריות. הדברים הקטנים האלה הרבה יותר אכזריים ממה שהם נראים- נסו אתם להרים את זה עם מלקחיי-צ'ופסטיקס].

זהו להיום?