פצעים ונשיקות

אז אם אני לא אמורה לחפור בכאב או לתאר בערגה איזה מישהו שאני מתאהבת בו,

ואם אין לי שום ריעיון סיפרותי, על מה בעצם יש לי לכתוב?

אני לא רוצה לאבד את הבלוג הזה כי אני אוהבת לכתוב. זה חלק ממני.

אבל נלקחו ממני הכאבים והדברים שאותם נהגתי לתאר... ופתאום גיליתי שאולי יש משהו במשפט "המות יוצר את האמן".

רק שמחיתי את המוות שלי.

אה, ואז אבא עצבן אותי ועלה לי נושא לא קשור לכתיבה.

זה מה שיצא.

היא נעצה את הסכין שוב, ושוב ושוב, חשה בקילוח הדם הפורץ מהגוף המפרפר תחתיה והלאה.

ידיה נשטפו בזוהמה, והיא לא חדלה.

על פניה הייתה מרוחה הבעה פראית, הבעת ניצחון מטורף, הבעת תענוג וסיפוק עילאי.

כשחדרה למוחה ההכרה במעשה שעשתה, חדלה מנוע.

רק עמדה והביטה בגופה הדוממת עם זיק מנצנץ בעיניים.

"שלום לך", פתחה ואמרה. "את הרבה יותר יפה כך, טבולה באדום אדום הזה שלך."

היא ליקקה את שפתיה והתקרבה בצעד מסורבל, צונחת ארצה לצד הנערה המתה.

המנטרה שלה חזרה והתנגנה במוחה שוב ושוב,

גם כשפשטה מקורבנה את מעילה, וגם כשלטפה את מצחה והסיטה ממנו את קווצות השיער שחיפו על העיניים הבוהות, הנבובות.

"הנה, הרבה יותר טוב לנו ככה, כשאת נותנת לי בחופשיות את מה שביקשתי, נכון? והרבה יותר טוב לנו ככה, כשאת לא מפריעה לי יותר".

והמנטרה חוזרת ומתנגנת, מחפה על כל מחשבה סוררת אחרת-

"and you know... dead girls can't say no."

עריכה:

אעה אומייגאד ההורים שלי עולים לי על העצבים.