פצעים ונשיקות

1. כשאני ואבא שלי הולכים לשיחה כלשהי, לא משנה איפה- תוך כדי הליכה, באוטו, בארוחה, [וחצי פעם גם אצל הפסיכולוג לפני שהוא עצר את זה]- אבא שלי נואם.

הוא לא מדבר איתי או מחכה לתשובה שלי באותה הכמות שהוא מדבר. הוא יכול לנאום 10 דקות ואז בסוף להשחיל נקודה או סימן שאלה, ואני אענה "כן..." או "אהמפף.." ואז הוא יפצח בחידוש של נושא נוסף. או, לסירוגין, אני אתחיל לענות לו, ואחרי 3 משפטים הוא יקטע אותי וישטח שוב את כל הטיעונים שלו.

באמת שכפרעל אבא שלי ואני אוהבת אותו,

אבל איך אני אמורה להגיד לו שהוא לא נותן לי לדבר?

"היי אבא, תשמע, בקשר לשיחות שלנו.... אתה חופר ולא נותן לי להשחיל מילה? אני מרגישה שאתה לא מתעניין באמת לשמוע גם אותי חופרת?" מה?

2. דווקא עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני מבינה אותך.

אני מבינה את הסיבות שלך ואת מה שגרם לך לעשות חלק מהדברים שעשית- ודווקא עכשיו כשנאי מבינה אותך, אני גם פחות מסכימה עם זה שוב.

אני מבינה למה כשאת רואה את החברה שלך מתחילה עם מישהו, פתאום גם את שמה לב אליו.

אני מבינה את זה שפתאום מדגדג להיות גם חלק מהעסק, לא להותיר לה לקבל את כולו.

יכול להיות שזה סוג של דחף- להוכיח את עצמך, להוכיח שגם את שם ושאת מסוגלת ליותר, להוכיח אותך.

ויכול להיות שזה סתם טבעי לראות מישהו באור חדש כשחברתך מתעניינת בו יותר מבעבר.

הרגשתי את זה. עמדתי שם והרגשתי שגם אני רוצה, ממש לרגע קטן.

אבל תראי, הנה ההבדל בנינו- אני העמדתי מולי את הבחירה, לספק את מבוקשי הפרטי או לדאוג לחברוּת שלי.

יכולתי לקבל את מה שרציתי כי הרי בעצם גם לי מגיע והוא מעולם לא היה רכושה הפרטי- בעצם אולי לי מגיע אף יותר...

ויכולתי להעמיד את חברתי מולי, לזכור איך סיפרה לי עליו במבוכה כלשהי וכמיהה סמוקה, לדעת איך היא וודאי מרגישה - ויותר מכל, לדעת איך תרגיש אם אקח אותו ממנה.

לדעת שהיא תתקשה לסלוח לי ואולי גם לעולם לא תעשה זאת באמת, לדעת שאאכזב אותה, לדעת שאכאיב לה, ללבה.

יכולתי לדעת שהחברות שלי איתה שווה יותר מהרצון הפתאומי והעז הזה לכבוש גם אותו.

והלכתי על הבטוח.

אנחנו עוד חברות וכלום לא השתנה, אני לא פגעתי בה ואני לא יודעת איך הקשר ביניהם יתפתח. אני גם לא יודעת מה החמצתי ואולי כדאי שגם לעולם לא אדע.

אולי זה גם הסיבה שאני באמת לא מוכנה לצאת עם אקסים של חברות - אני יודעת כמה הדבר מסוגל להעיב על משהו בתת מודע שלנו.

אולי יצאתי פראיירית ואולי גם יצאתי טיפשה, מתחנחנת, מלקקת, וותרנית, חופרת, אהבלה, מגזימה ובעיקר חלשה-

אבל לפחות אני יכולה להגיד שיצאתי חברה טובה.

וכרגע זה כל מה שחשוב לי.

לא כתבתי המון זמן ובעצם כמעט כלום לא משתנה אצלי, הכל זורם על פני השטח ולא הרבה זורם מתחת.

אני משמינה קצת שוב מפאת עודף אוכל וחסך נוראי ומשווע בספורט, אבל אני מקווה שאני אצליח לעשות שוב קצת ספורט גם בלי העבודה שלי.

גיליתי מה הדרך הכי בטוחה בשבילי לא להקיא אחרי אלכוהול- כנרהא שההתנסויות היו שוות משהו. בנוסף, מסתבר שפרפקט באמת עושה בחילה פחות מאלסקה.

יש לי אחלה חופש מתוכנן- ביולי אני בעיקר דוחפת דברים קטנים ולא משמעותיים, יציאות לעיר והנאות קטנות של החיים,

ואת רוב אוגוסט אבלה בעבודה או בחו"ל ככה שלא יהיה משעמם החופש.

אני לא יודעת למה נאי נשמעת כל כך אופטימית, הרי לא הכל מושלם....

אולי אני באמת במקום קצת יותר טוב.

ואולי סתם התגעגעתי לכתוב. :)

נ.ב. אחד אחרון ששכחתי:

(3) אני ממש רוצה לתת למחנכת שלי לקרוא משהו שכתבתי. כרגע אני חושבת על הקטע מיום הזיכרון.

איך אני אמורה לעשות את זה בלי לגשת מיוזמתי ולהביך את עצמי?