פצעים ונשיקות

אני מתנוונת ממחסור בנשיקות וממחסור באהבה וממחסור בהכל.

אני שוכחת איך דברים כאלה מרגישים כשזה נכון וטוב.

כל מה שאני יודעת וזוכרת עכשיו הוא הכאב שצריך לחיות איתו אחרי שהכל נגמר, הכאב וה....

הכל. אני אוטמת את הרגישות שלי לדברים, או לפחות מנסה.

אני לא בוכה יותר וגם לא מתאהבת באמת, לא באנשים שיחזירו לי רגש כלשהו.

אני מתאהבת בפנטזיות, באנשים שאני יכולה לקחת איתי בראש לכל מקום ובערב להכניס למגרה. אני מתאהבת באנשים שאין לי סיכוי איתם,

כאלה שקל כל כך להיות מאוהבים בהם- כאלה שאפשר לטוות סביבם עולם של חלומות ותקוות ואשליות,

אבל לעולם לא לגעת ולהגשים כלום.

כאלה שלא אוהבים.

ואני מדמיינת אותי מתאהבת באחד מהם, כשלפתע הוא מחזיר לי אהבה ואז הכל מושלם.

אבל אני מפחדת שאני לא במאת אתאהב בקשר אמיתי בקלות כזו. כי כשמגיעה הזדמנות ומישהו/הי נחמדים אלי, אני נסגרת קצת שוב.

זה קצת מזעזע.

ואז, מה הפלא שיש לי מחסור אדיר בנשיקות שגורם לי להתנוון ולהשתגע?