פצעים ונשיקות

העיניים שלי ממש כבדות.

אני שונאת את ההרגשה הזאת, אחרי שהכל עובר ולפני שמשהו בעצם התחיל.

מועקה ודמעות איימו לחנוק את גרוני, לא הצלחתי להוציא מילה, שלא לדבר על לפתוח את הפה - אם הייתי עושה כן הייית נשברת.

יבבה אחת זעירה נמלטה משפתי, ואת השאר סתמתי. ומסתבר שגם אי אפשר לבכות בשקט במושב האחורי, אז אפילו לדמעות [הבודדות] נתתי רק לחמוק ולא באמת הצלחתי לבכות אותן החוצה כמו שצריך.

אחר כך, כשהשתלטתי על קולי וכל השאר, נכנס השלב של הכעס.

זעם ועצבים מנוקזים היטב.

אחרי שגם זה עבר, נותרתי... לא חלולה כי אם כבדה. כבדה מרגשות עצורים שלמרבה העצב כבר נגלל עליהם הסכר כמעט לגמרי.

ממש רציתי להוציא הכל ולא יכולתי באותם רגעים, ועכשיו הכל סתם יושבת עלי במין עייפות לאה שכזו.

אוף.

וכן, אני מתארת פה את כל הסבל הזה כי אני לא רוצה לתאר פה את המקרה עצמו, רק להזכיר שקרה.

אבל אולי כדאי שכן אתן פרטים- הפסיכולוג, ההורים ואני התיישבנו לשיחת ועידה אחרונה לפני שהוא טס.

הוא הוציא את ה"סוד" שלי החוצה, ועכשיו חלק מהעולם שלי שוב מאיים להתמוטט על ראשי- יכול להיות שאנותק בקרוב מכל החברים שלי לצמיתות.

אני יודעת שזה כנראה מה שבסופו של דבר יהיה לי טוב,

אבל לפעמים אני תוהה אם לא כדאי לי פשוט לשקוע בחזרה למקום הנוח בו הייתי בזמן שהפסיכי יטוס לניתוח שלו.

ודווקא עכשיו אי יודעת שאני לא אעשה את זה.

אוף, כמה שיכל לעזור לי עכשיו איזה כדור שוקולד מהמקרר. -_-