פצעים ונשיקות

1. אני נאמנה. מאוד, מאוד נאמנה.

כשבאמת אכפת לי מחבר/ה טוב/ה שלי, אני יכולה לעשות הכל בשבילם ולהרגיש טוב עם זה. ואני לא אשקר לחבר/ה טוב/ה ולא אבגוד. אני גם משתדלת להתחשב בצרכים וברגשות של חברים שלי הרבה פעמים לפני שאני מתפנה לטפל בעצמי.

2. אני אוהבת מאוד בעלי חיים, חיה בין כאלה, מכירה ומבינה אותם טוב יותר מחצי מבני האדם בעולם הזה ובאופן כללי ילדת טבע שכזאת. אני גם צימחונית.

 [עריכה: הרגע עליתי על זה שזה נשמע כאילו אני אומרת שאני מבינה בבע"ח יותר טוב מאנשים אחרים, ולא זה מה שהתכוונתי להגיד...]

3. מה לעשות, אני יודעת ש" אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל יש לי קטע כזה עם אומנות- ולא סתם כי אני ממש אוהבת, אני ככל הנראה גם די טובה בזה. ודי, בלי להתבייש. אני חייבת ללמוד להעריך את עצמי, נכון?

אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי וכשהייתי קטנה להיות ציירת היה החלום שלי. קורה לי לפעמים שאני גם אוהבת קטעים שכתבתי, וזה בכלל נחמד לגלות שאני מסוגלת לעשות יותר מלרשום פנים של מישהו.

4. כשאין לי התקפי אנורקסיה או דיכאון, אני מסוגלת לחבב את המראה שלי. לפעמים. אם אני מתאמצת מאוד לחשוב חיובי.

[אה, ויכולות לצאת לי תמונות חמודות בהקשר הזה, כמו זאת ששמתי ב"תמונה" של הבלוג מתחת לכינוי...]

5. אני קוראת המון. ואני ממש ממש אוהבת את זה.

לקרוא מעשיר כלכך הרבה מבחינתי וקשה לי לקבל אנשים שלא נגעו בספר מלבד סיפרי הלימוד שלהם, פשוט כי זה נראה לי כלכך צרות אופקים ובורות מצידם.

ספרים גם מעשירים גם את השפה שלי ולא רק את הדמיון, אז בעצם יוצא שבגלל הקריאה אין לי שגיאות כתיב בכלל [רק שגיאות הקלדה, נוט מיי פולט] ואני מסוגלת לדבר ולכתוב בשפה גבוהה.

6. אפרופו שפות, יש לי קליטה מהירה בזה... אני דוברת אנגלית כמעט שוטף לחלוטין [אם כי לא תירגלתי כבר שנה אז יש לי טעויות דיקדוק מביכות ומגוחכות] ועוד כמה שפות אקסטרה כמו צרפתית, ערבית, יפנית ויידיש.

7. אמממ... אני מחוננת. או ככה בם קוראים לזה במשרד החינוך בכל אופן. אז זה כיפי, כי קל לי יותר בבצפר [או לפחות היה קל מאוד עד לתיכון] ולמדתי באופק שזו הפריבילגיה הכי נחמדה שיכלו להמציא לי.

8. אני מסוגלת להיות רצינית כשצריך, אחראית ואכפתית ודאגנית וכל מה שנלווה... שקולה, מחושבת והכל. מהצד השני אני יכולה להשתחרר מאוד, להיות "קלילה" כמו שחברה שלי אומרת, מצחיקה וזורמת כזאת.

9. חרף העובדה שאני לא מפסיקה להתלונן על העיניים שלי ועל כמה שהן לא מושלמות [אני יכולה לספור לכם פגמים מפה ועד הודעה חדשה] אני כן אוהבת את הצבע אחרי הכל. זה משהו שמייחד אותי והרבה פעמים אנשים זוכרים אותי בתור "זאת עם העיניים הכחולות היפות". מוצא חן בעיני שהן מוצאות חן בעיני אנשים אחרים, וגם אם אני לא מרוצה ב100% איפהשהו עמוק בפנים אני דווקא ממש שמחה שהן בדיוק כמו שהן.

10. הילדות שלי. כן, אני אוהבת בי את הילדות שלי. אני אוהבת את הבנאדם הרגיש שהייתי ושעדיין קבור אי שם בפנים, אני אוהבת את הרגשות שלי שלפעמים פורצים החוצה בבכי או באושר, אני אוהבת את העובדה שאני לא שבורה לגמרי ושלמרות שריסקו אותי פעם אחר פעם בשלוש השנים האחרונות- אני עדיין קמה על הרגליים וממשיכה ללכת. אני יודעת שסטיתי פה מקריטריון "הילדות", אבל משומה אני מקשרת את זה- הרגשות שלי עמוק בפנים היו ונשארו בדיוק אותם רגשות פנימיים מאז שהייתי ילדה ועד היום.

רק אולי הגחמות קצת השתנו, אבל אני עדיין מסוגלת להחזיק את עצמי ולהיות חזקה כשאני צריכה ורוצה את זה. 

נדמה לי שזהו, מרגיש לי כאילו השתחצנתי פה לא מעט, אבל גם מרגיש לי טוב אחרי הכל.

אני מרגישה כאילו אני עוברת מין תהליך של קבלה עצמית מחודשת, משהו שהתעקשתי לא לעשות עד היום. לא קיבלתי מחמאות בשנים האחרונות ורק אמללתי את עצמי בשנאה עצמית וסגפנות.

שלא תחשבו, אני עדיין חיה בתסביכי ביטחון, עדיין שונאת את עצמי הרבה פעמים ומתעבת את המראה שלי, אבל אני מנסה להשלים עם זה יותר ויותר ורק להתקדם הלאה למקום שבו ארגיש בסדר עם עצמי.

אם אני מרגישה שאני צריכה דיאטה אני לא מתחרפנת, אני צוללת לזה בעיניים פקוחות וראש בטוח, ומנסה להרגיע את עצמי שהכל יופי.

אולי התחושה הזאת תתפרק מחר ואולי בעוד חצי שנה, אבל בינתיים ועד אז-

אני פה,

מפנימה.