פצעים ונשיקות

חזרתי הערב ממסע של ארבעה ימים רצופים של שואה ותקומה, כלומר מוזאוני שואה ומחתרות בכל הארץ בערך...

היה ארוך, גדוש, מלא, מעניין ומעייף.

היה נחמד בסה"כ.

יצא לי לכתוב כמה קטעים אישיים, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להעלות אותם לפה. משהו כאילו נסתם בי.

הנה קטע קטן שאני כן אעלה לפה כדי להמחיש את מה שאני מרגישה בחודשים האחרונים עם הבלוג:

"אני חושבת... קשה לי לחשוב בזמן האחרון ואז לכתוב את זה.

קשה לי לכתוב.

כאילו אין לי מילים ואין לי המוטיבציה לחפש ולחבר אותן.

חוסר מוזה שמתארך ומתארך [וגם לא ציירתי כבר כמה חודשים] - או סתם השתקה פנימית?"

כתבתי על החמצת החווית שגורם לי בית הספר שלי, אבל גם על הצד הטוב שהוא מספק לי- המסגרת.

כתבתי על דברים שהשתנו בי וכמה זמה מפחיד,

כתבתי על הקשיים שלי עם הדת במסע - החלק היחיד שבאמת היה לי קשה, כי אני אבודה קצת בתחום הזה בזמן האחרון- וממש אין לי כח להעתיק לפה הכל.

אולי בהזדמנות.

[מפחיד אותי לחשוב שבקרוב הבלוג הזה שהיה הבית שלי יהפוך להיות מקום רק לכתוב שטויות שיצאו עם המוזה.]

נ.ב. יש לי ציוני בגרויות, והממוצע שלי נמוך ב4 יחידות מהממוצע של כיתה י'. מבאס.