פצעים ונשיקות

היא לא מצליחה לישון בלילות.

תמיד כשיורד החושך מתגנבות המחשבות לראשה ולא נותנות לה מנוחה, ותמיד אותו הפחד הקבוע מכרסם ונוגס בקרביים ללא הרף-

מה יקרה אם תמות?

היא מנסה לחבוט בכרית ולהשטיחה, להקנות לה צורה נוחה יותר,

היא קורצת, מפתה ומשדלת את החלומות לאפוף אותה- ונכשלת שוב ושוב. היא פשוט לא מצליחה לישון.

אם יש מתים למעלה בשמים, מי ישמור עליה שם?

ויותר גרוע- מה אם אין שם מתים?

מה יקרה כשתמות? מה יש בכלל אחרי זה? מה קורה כשמתים?

והאם מישהו יספיד?

היא מתהפכת נים לא נים כל הלילה, שולחת בעקשנות יד לשעון ומגלה כי שוב חלפה עוד שעה, וכבר 2 בלילה והיא לא נרדמת.

שוכבת על סף בכי ומחכה באימה למוות שבכלל לא צפוי להגיע בקרוב.

אבל מה שהיא לא יודעת, זה שהיא לא לבד בזה.

גם אני שוכבת במיטה ומפללת למישהו שיכרבל וינחם אותי, יחבק אותי.

גם אני לא מצליחה להתנער מהחרדה ההיא, גם אותי רודפות המחשבות על ההספד והחיים שאחר כך,

גם אני לא עוצמת עין במנוחה חצי לילה וכל רגע עומדת לפרוץ בדמעות.

היא לא יודעת, שגם אני חולקת איתה את אותו הפחד בדיוק, הפחד הכי גדול שלי בעולם-

מותה שלה.