פצעים ונשיקות

אז כמובן שלקחתי מפתח לחדר מחשבים ועכשיו אני פה עד 10.

ברגע שנכנסתי לחדר המחשבים הכה באפי גל של ריח כזה, צפוף קצת ממחשבים שהיו דלוקים כל הלילה. [קקה על התלמידות שלא אכפת להןם מבזבוז חשמל וכו'.]

פתאום זה החזיר אותי כל כך לילדות שעצרתי והתנודנדתי במקום, נפעמת.

גל אחד של ריח- וכל הזכרונות עלו והציפו את ראשי.

חדר המחשבים בכיתה א' בבניין הישן, לפני שהחליטו שהוא לא בטוח מספיק. [טוב שנזכרו, התקרה ההיא נפלה כשאח שלי היה בכיתה ג'.]

המחנכת שלי בזמנו, מירי, שנדמה לי שהייתי קצת מאוהבת בה, כמו כל תלמידת א' מסכנה.

היועץ של אותם זמנים, רפי. [יכול להיות שהוא גם היה המורה למחשבים של כיתה א'? מי זוכר?]

ההפסקות ההן שהיינו יושבים על החומה הלבנה שליד השער, ואז היה נדמה לי שהיא כל כך גבוהה.

הכניסה לבית הספר, עם המבנה ההוא שכל הגג שלו היה חופת עצים.

משחקי המחשבה והמתמטיקה שהיינו "משחקים" ביסודי בשיעורי מחשבים, בעצם כי זו הייתה הדרך של משרד החינוך לדחוף לנו עוד קצת לימודים כשרק אפשר.

הכל. הכל.

זה היה מדהים.

עכשיו אני פה, כותבת את זה בנוסטלגיה מתפנקת, קצת מחוייכת והרבה מתגעגעת. נדמה לי.

וזהו לפרץ הנוסטלגי הממוחשב הזה להיום, אני הולכת לראות how i met your mother...