הצלקות עוד פרושות על זרועי, בהירות וקרות, צבועות לבן.
הן שם כבר זמן מה.
ואתם יודעים מה? אני לא מתחרטת עליהן.
רק הערב הבנתי כמה הן חשובות לי, כמה הן מספרות.
אז נכון שהיה איום ונורא, כל מה שהביא אותי לייצר אותן במו ידיי, לפגוע בעצמי ופעם אפילו לנסות לשלוח יד בנפשי.
אני לא בדיוק חוגגת את מה שקרה ואת הנסיבות.
אבל פתאום תובנה אחת קטנה תפסה אותי, שזהו הניסיון.
אם לא הייתי חווה אותו,
איך הייתי יודעת כיצד להתקדם הלאה?
איך הייתי יודעת להיזהר ולהישמר מהבאות, ממה שצפוי לנסות להכשיל ולהפיל אותי בפעם הבאה שיקרה לדרכי?
...אם לא היה לי ניסיון אולי הייתי נשארת אותה ילדה קטנה, תמימה. ילדותית.
אולי הייתי נשארת אדם טוב יחסית בלי שריטות בחיים [תרתי משמע] ועם לב מעט צעיר יותר והרבה פחות סדוק.
אבל איך אני יכולה לדעת למה הייתי נהפכת בסוף?
אני אולי לא מרוצה מעצמי כרגע, ושונאת הרבה מאוד חלקים בי,
אבל אני משלימה, ולא הייתה לי אפשרות להשלים אם לא היה לי עם מה.
אני אוהבת את הצלקות שלי, מאוד מאוד.
פעם ניסיתי להקדיש כל אחת מהשלוש שהיו לי לשבירת לב אחרת.
לדאבוני, הצלחתי.
היום יש כבר כל כך הרבה שאין טעם לנסות ולהצמיד להן כאבים. הן מעידות על עצמן, כל אחת ואחת מהן.
אם לא הייתי חווה את הכאב, לא הייתי מקבלת את כל הדברים שבאו איתו, אחריו.
לא היו לי האנשים שיש לי היום, ואולי היו לי אנשים אחרים, אבל.
אם לא הייתי נקרעת כל כך, לא היה לי הטלאי המגניב שיש היום.
אז כרגע העבר שלי באמת קודר, אבל לפחות הוא זה שדואג לכך שהעתיד יהיה הרבה פחות...
היום, בהווה, אני כבר יודעת כיצד לנהוג.
הצלקות עדיין חרותות על ידי, מבריקות וקפואות בלובנן, דקיקות.
והן ישארו שם עוד זמן מה כדי להזכיר ולייצג לי,
תודה לאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
