פצעים ונשיקות

אני לא מבינה איך זה, שבלילה את הכל בשבילי ואני בשבילך, ובבוקר- כלום.

אני לא מבינה איך את יכולה לנשק בעדינות שכזאת, עם רוך שכזה בעיניים....

בתשוקה כזאת סוערת, בדחף נואש ופראי, חושני כלכך...

ואז למחרת עם מבט של דג מת והבעה אטומה את מתנהגת כאילו כלום לא קרה אמש, כאילו חלמתי הכל.

ולא, אני יודעת שלשם שינוי הפעם לא חלמתי והמציאות כן התעוררה,

אז איך את יכולה ככה?

איך, תסבירי לי?

אני לא מבינה איך את מסוגלת לחבק ככה, בהתמסרות כזאת, ללטף ולדאוג,

כמעט... לאהוב.

איך אפשר לגעת ככה, להיות כל כולך שלי- לתת את עצמך ולקבל אותי,

בלילה אחד של שיתוף מוחלט בו את מדברת איתי על הכל ועושה איתי הכל ומתחברת אלי ורק אלי על כל מה שכרוך בכך,

איך אפשר להיות כזאת בערב, ובבוקר הכל נמוג?

כמעט כאילו את רואה אותי רק בלילה, במיטה, לא ביום.

אני מרגישה כל כך... שקופה.