אני לא מבינה מה קרה.
פתאום פשוט... לא קל.
לא שקשה מאוד ואני סובלת.
אבל לא קל לי, ואני מרגישה שאני חסומה ומנועה מלהתלונן פה אחרי שעצרתי את עצמי כל כך הרבה פעמים מלעשות זאת והתרגלתי שכאן לא המקום להיכנס לדיכאון.
אבל בא לי לכתוב עכשיו פוסט בכייני ומדוכא, ואני לא מצליחה להיות כנה ובטוחה בעצמי כשאני עושה את זה.
אז מה הבעיות שלי מעבר לזה?
השגרה נמאסת עלי, ומייגעת אותי, ובעיקר מאוד משעממת.
נכון שזה עשה לי טוב להיקבר בלימודים, אבל עברה חצי שנה וחוץ מהציונים שלי שום דבר לא מתקדם- להיפך, הכל נמוג לאיטו.
חיי החברה שלי בתחתונים- כל הזמן אני מקבלת את התחושה שהאנשים שבאמת חשובים לי כבר לא סובלים אותי, וזה עולה לי על העצבים [פה אני מוציאה אותך מהכלל, אגי, זה בסדר, את יודעת את זה מראש. נכון?]
ואני מרגישה לבד, מאוד לבד. בודדה.
ואין לי באמת על מה לבכות חוץ מזה שאני שמנה ומזעזעת ושלכולם נמאס ממני,
אבל בשבילי זה מספק כרגע.
זה והעובדה שכבר אין לי כח ללמוד, באמת שנגמר לי הכח... אני ממשיכה כי אני לא רוצה לוותר עכשיו אבל זה כלכך מיותר לי.
אני לא יודעת איך לתקן מכאן את המצב ולשנות משהו.
אני מרימה את הראש בכוח וממשיכה במצב הטוב כדי לא ליפול, אבל מפעם לפעם ההתנגדות שלי נשחקת יותר ויותר.
עוד משהו שמציק לי, ואולי זה בעצם מה שהתחיל הכל,
הוא שבגלל שאני כביכול במצב טוב כל כך- אני כביכול גם כבר לא צריכה עזרה.
באסיפת הורים המחנכת שלי אמרה משהו שהפחיד אותי. היא אמרה שהיא מרגישה כאילו היא עשתה את עבודתה, כאילו היא יכולה להרשות לעצמה לנוח עכשיו.
ואני יודעת שזה טוב, אבל זה מפחיד אותי רצח.
זה כאילו נותנים לי את כל האחריות ומשחררים את הרסן, עזבו אותי בשקט לנפשי להבשיל ועכשיו אני צריכה להתמודד עם הכל לבד.
זה אולי מוכיח בגרות, אבל אני רוצה שלאנשים יהיה אכפת.
ופשוט לא אכפת.
הנה לך, גאון, את מצליחה להיות פולניה גם כשאת עובדת על עצמך שאת לא, ועוד מאמינה לעצמך.
וגם חזרת לדבר אל עצמך בגוף שני. מוכשרת.
המדרון הזה מאוד חלקלק, ואני לא רוצה ליפול בו שוב.
אני יודעת כמה מהר אני מסוגלת לעשות את זה, אבל אני גם חושבת שאני מוכנה יותר הפעם ומחזיקה חזק יותר.
כמובן שאני רק בורחת בעצם, הולכת לישון ומתחפרת במחשבות שהכל רק מצברוח, אבל העובדה היא שלאט לאט אני כן מתפוררת ונשחקת.
וזה מה שהכי מפחיד אותי- אני נשחקת בלי שאני שמה לב. כי כל פירור קטן כל כך.
ואז בסופו של דבר אני אמצא את עצמי כמעט שבורה, ועדיין לא במודעות לכך שזה לא המצב שבו אני אמורה להיות.
אני רוצה להישאר עם עיניים פקוחות כל הזמן ולוודא שאני נזהרת ושאני עדיין מרגישה בסדר,
אבל אני מתעוורת בצדדים ולא משגיחה על זה. ואז מגיע איזה יום שטוף שמש כמו זה שמתואר לפני כמה פוסטים ופתאום אני קולטת כמה מגוחכת נהייתי ואיך אני שוב מתנגהת כמו טיפשה,
למרות כל שלטי האזהרה בדרך.
אני לא יודעת מה אני עושה.
זה כאילו אין מוצא מהמצב הזה, עד הקיץ.
אני צריכה להחזיק ככה מעמד עד הקיץ?
בלי להשתגע?
אני עייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
