פצעים ונשיקות

זה מוזר שאני מרגישה שאני בכלל לא כותבת פה, כשבעצם אני כן כותבת, לפי מה שתאריכי הקטעים שלי סיפרו לי הרגע.

אולי זה כי אני לא מצליחה להעביר את עצמי כמו שהייית עושה פעם, לשקוע לתוך הפוסט עד שאני ממצה את עצמי ואז לשחרר. ותוך יום לעשות עוד אחד. ועוד.

בזמן האחרון כשאני כותבת כמעט ואין לי מוזה.. אולי פרט לפוסט שלפני האחרון, למרות שגם בו אני מרגישה שלא העברתי את המסר.

ניסיתי ליצור אשליה של יופי ואז לנפץ אותה בכך שקולטים את הסרטן, וכמה אירוניה יש בכך שדווקא המציאות הכי רצויה היא הגיהינום הכי בלתי רצוי...

נדמה לי שלא הצלחתי.

אולי אני רק מרגישה שאני כותבת פחות כי אני נותנת מעצמי פחות בזמן האחרון,

מפנימה הרבה בשתיקה ולא מדברת כמעט כלום.

גם חפרתי בכל הפוסטים האחרונים עליה, למרות שהסטטוס האחרון שלי משדר כמעט ההפך- "coz now i'm stronger, and you're a womanizer".

שתי שורות קטנות משני שירים גדולים של בריטני שממחישים הכל.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שחסרה לי הכתיבה ובגדול,

כי אני מרגישה שהתנתקתי וחבל לי.

אבל אני מפחדת לכתוב. אני לא יודעת מה לעשות.

אני באמת מפחדת לכתוב.

אבל ננסה, בכל זאת.

ישראל, הפסיכולוג שלי, התקשר לפני שתי דקות בערך.

חצי שנה הייתי אמורה להתקשר אליו. חצי שנה של היסוסים בבית מול הטלפון ועוד דחיה פעוטה למחר. חצי שנה של אשמה המכרסמת בבטן וייאוש שמתחיל להתגנב.

לא רציתי לדבר איתו, בעיקר בגלל איך שהשארתי את מצב העיניינים בינינו- בעיקר בגלל שלא דיברתי איתו יותר ויותר זמן...

המורה שלי אמרה לי לכתוב לו לפני כמה ימים וכמעט והקשבתי לה, אבל אפילו היא לא הצליחה לגרום לי לתפוס ביצים ולעשות משהו.

היא ושיחת החונכות שלה, שנמשכה בערך 10 דקות ומיצתה בערך כלום ממה שרציתי.

אמרתי לה כל כך הרבה דברים שייצגו את השכבה העליונה של המצב שלי, ודווקא כשרציתי לגעת בשכבה התחתונה ולתת ממני משהו נגמר לה הזמן. אף פעם אין לה זמן השנה.

בשנה שעברה כשישראל קיבל ממני את כתובת הבלוג שלי עם אישור לקרוא בו ושבועיים לאחר מכן הוא אמר לי שעדיין לא הספיק לקרוא, הוא אמר לי שמותר לי לכעוס עליו. שהגיוני שאכעס עליו. שהוא מצפה לזה. לא כעסתי.

רק עכשיו אני מבינה למה הוא ציפה שזה יאכזב אותי עד כדי סוג של כעס. אבל המחנכת שלי, עם כל ההערצה שלי כלפיה- היא זו שאכזבה אותי.

אני יודעת שאין לה זמן, היא סגנית ומחנכת לכיתת י"ב שלמה ומתוקף היותה המחנכת שלנו היא גם החונכת של חלק גדול מאיתנו, ובנוסף היא גם אם ורעיה וכו'.

אז אין לי סיבה לצפות שיהיה לה זמן. וזה בדיוק מה שמתסכל. כי גם אני קיימת, ואני צריכה אותה, ודווקא לי אין זכות לבקש ממנה להקציב לי את הזמן היקר שלה.

אבל אני אפסיק להתלונן פה, זה מיותר.

אומרים לי פשוט ללכת ולבקש שיחת חונכות ארוכה ונורמאלית... אבל זה מה שהכי מתסכל- אין לי באמת למה לבקש אחת כזאת.

אני לא בצרות או משהו. אני פשוט רוצה את זה כי אני מפחדת.

הפחדים שלי בזמן האחרון כמעט ומצחיקים.. אני מפחדת שהאנשים סביבי תופסים ממני יותר מידי כעצמאית ושפויה כשבעצם אני לא חזקה מספיק לדאוג לעצמי,

אבל בעצם מה שגורם לי להיות חלשה יותר ולא להצליח לתפקד הוא הפחד עצמו.

אז באמת כדאי שנאי אפסיק.

הנה, תראו אותי, כבר חצי שנה שאני בסטטוס של "בסדר עם עצמי". יש כאן סוג של קרדיט שאני פשוט לא מצליחה להפנים כמו שצריך לעצמי.

אה, ושכחתי לסגור את העיניין, אם כבר מדברים על עצמאיות שמלחיצה אותי לכדי היסטריה.. בקשר לניתוק מהפסיכו.. קיצור עשה לי ממש טוב שהוא התקשר, וצחקנו אז הוא ניתק כדי שהפעם אני אוכל להתקשר אליו... דיברנו קצת ואולי אני אקפוץ לבקר אותו מחר. הוא רוצה שנחזזור לפגישות, ואני מרוששת, אז כנראה שזה לא יקרה... אבל אולי יום אחד.

 בכל אופן,

הצגנו היום תערוכה של מגמת אומנות, שבר ותיקון. חלק מהשופטים בועדה [זו בעצם תחרות ארצית כזאת] באו והדרכנו אותם על העבודות.

מלא מלא בנות באות ומחמיאות לי, אז בעצם כמו שאמרתי לרות היום- אני לומדת לתרגל את פני העגבניה שלי יותר מכל דבר אחר שאני מפיקה מהעבודה P=

האמת שזה די נחמד מתחת לכל ההסמקות והכל שזה גורם לי. :) על מי אני עובדת, זה מגניב לאללה. אבל ממש. P=

מה עוד יש לי להגיד?

אה, כן, חברה שלי עשתה עבודה על צלקות והתוכן שלה היה פחות או יותר מילה במילה מה שכתבתי בפוסט שלי על צלקות לפני איזה חודש. זה ממש הפתיע אותי, עד כדי כך שאני שוקלת לתת לה לקרוא את זה למרות שכתוב שם על התאבדות והכל. אולי נאי אגיד לה שהמצאתי את החלק הזה ושהוא לא קשור אלי בכלל.

טוב, האמת שכרגע אני לא מצליחה לחשוב על עוד הרבה דברים להגיד.

מור התגייסה היום ואני לא יודעת מה זה אומר לגבי הקשר שלנו בעתיד אבל אני מקווה שבשבילי זה רק טוב. החלטתי לא לשחות בחרא שוב, לפחות לא בשנה הקרובה, ואני באמת מתכוונת לנסות לעמוד בזה.

אני ממש מנסה להתחבר לשכבה שלי והולך לי דיי טוב- עליתי על זה שאני באמת צריכה לקיים קשר יציב לפחות עם חלקן כדי שעוד כמה שנים יהיה לי עם מי לעשות "היי, זוכרת שבפלך.. בלה בלה בלה?"

אז אני משתדלת :)

עוד נושא אחד...

זה נושא מוזר. מפתיע כמה הוא כאוב ורגיש מתחת לכל השכבות שלי.

חשבתי שעבר מספיק זמן, הרבה זמן, אולי יותר מידי- אבל כנראה שבכל זאת עבר מעט מידי או שלעולם פשוט לא יעבור מספיק.

אני לא רוצה לכתוב על זה כאן- לא, בעצם אני ממש רוצה אבל לא מסוגלת, כי אני יודעת שזה יעורר הרבה שאלות ממקום מסויים ואני לא מוכנה לדבר על זה. בשום פנים ואופן לא רוצה לפתוח שוב את הנושא הזה. אני מנסה לסגור אותו כמה שיותר חזק, זה פשוט לא עובד.

אז מסתבר שלא התגברתי. אף פעם.

רק ניסיתי לשכוח.

הצלחתי לשכוח.

לא הצלחתי לסלוח. מעולם.

אני גם לא מאמינה שאי פעם אסלח. גם אם ארצה.

אז עוד כואב לי לחשוב על הנושא הזה. והוא מעלה הרבה כעס וטינה ומרירות. ועצב.

ואני חושבת, אולי זה אחד מהדברים שעוצרים אותי מלהתגבר על העובדה שאני מתבגרת?

נדמה לי שזה היה יובל רבלין שאמר לנו פעם בשכבה שיש הבדל בין שלב האבל לשלב שאח"כ ויש אנשים שפשוט נתקעים בשלב האבל ולא עוברים להשלמה שאח"כ.

אני יודעת שאני כנראה כזאת.

אני תקועה בחלק המחורבן שלא נותן לי להשלים עם מה שקרה לי.

זה קצת מבאס.

והאמת, כשחושבים על זה... זה מסביר משהו שהפסיכו שלי אמר פעם! :O

הוא חשב שנפגעתי חזק או משהו כזה וזה פיתח לי עוד יותר תסביך מסויים... רק שלא הבנתי על מה הוא מדבר כי אני לא כמו הבנות האלה שנאנסו או משהו... אבל עכשיו הבנתי שאולי יש בזה משהו. רק אולי.

חח טוב. נכנסתי לשלב החפרני והפחות מעניין שלי.

אני ממש שמחה שהצלחתי לפחות לכתוב עד כאן, למרות שזה נראה לי במבט לאחרו כמו סתם עוד פוסט מייגע וארוך שלא מעביר כלום חוץ מתוכן סתמי.

אבל זו התחלה, או התקדמות- איך שלא תקראו לזה- ואני מקווה להמשיך.

בנתיים... צ'או? :)

נ.ב. אגי אני מתגעגעת P=