פצעים ונשיקות

עברתי על קטעים ישנים שלי ופתאום מצאתי את *זה...

זה היה אז, לפני כמעט-בדיוק [?. טוב, אז תחבירית זה לא הולך. וואטאבר] שנתיים... כשאורית ויעל הטביעו את הדגים של הכיתה לכבוד ניקיון פסח...

אז "מכתב למי שאני אהיה" אני לא מתכוונת לכתוב,

אבל תמיד טוב להזכיר לעצמי מי הייתי ומי אני עדיין יכולה להיות

* הקטע ההו כה מגניב שמצאתי:

כל יום בדרך הביתה, אני עוצר ברחוב התפוח. יש שם חנות אחת, לא גדולה, שמוכרת בעלי חיים. אני מצלצל בדלת וניכנס. חיימק'ה מסתכל עלי, מחייך ומוציא דג מהאקווריום שמאחורי הדלפק שלו. הוא כבר יודע שאני קונה אחד כל יום, והוא מכין מראש שקית עם מים. והוא תמיד מחייך.

אני לוקח את הדג, משלם שלושה שקלים ועולה הביתה.

כשאני מגיע הביתה, אני זורק את הילקוט בחדר ומוציא את הדג. אני אוהב לתת לו שם ולחרוט אותו עם נעץ על הקיר שמאחורי המיטה. יש שם כבר רשימה ממש ארוכה, אז תמיד קצת קשה למצוא מקום.

אחרי שאני רושם את השם שלו, אני לוקח את השקית עם הדג, והולך לשירותים.

אני אוהב להוריד אותם באסלה, לראות אותם מפרפרים כמה שניות ואז לפתע פתאום נסחפים בזרם המים האדיר שיורד עליהם. הם עוד מנסים להיאבק בשתיים-שלוש שניות הראשונות, אבל לבסוף הם מתערבלים לצינור ונשאבים. העיניים שלהם פעורת, והזנבות משתרבבים, והם נעלמים.

פעם נטע תפסה אותי מוריד דג לאסלה ואמרה שהיא תגיד אותי לאמא, ושאמא תפסיק לתת לי דמי כיס. אז איימתי עליה שאם היא תגיד לה אני אשטוף גם אותה, אבל אם היא לא תגיד כלום אני אקנה לה מציצה פעם בשבוע.

אז לפעמים אני חוזר הביתה עם סוכריה אדומה על מקל ביד אחת ושקית עם דג זהב ביד השניה, והמוכר בפיצריה שבפינת הרחוב מסתכל עלי ומחייך גם הוא,

אבל לו רק היה יודע.

לו רק.

- מוקדש באהבה לאריק ובנץ, לסנופקין 18 לבליפ ובלופ, ולידידיהם העלומים שטבעו היום.

יהי זכרם ברוך.

נ.ב. חארות הפסקתם להגיב.